הבלוג של ניצן מתן

ניצן מתן

פורסם לראשונה באתר "המשמר החברתי" ב-28.5.2015.

בשבוע שעבר, ב-23 ליוני, התקיים יום הסביבה בכנסת. בכל ועדות המשכן התקיימו דיונים העוסקים בנושאי איכות הסביבה ושמירת טבע. אישית השתתפתי בשני דיונים להם קשר הדוק אחד לשני: טיפולו של המשרד להגנת הסביבה בנושא זיהום האוויר וכנס חרום בנושא משק הגז. אעמוד על הקשר ההדוק, והיקר ביותר, בין נושאים אלו בהמשך. כנס הגז היה מורכב משילוב מפלגתי מעניין: נוכחות מרשימה של המחנה הציוני, ח"כ ליצמן שבא לתמוך וח"כ רועי פולקמן מסיעת כולנו.

המעניין והמפתיע ביותר היו דבריו של ח"כ פולקמן. פולקמן הינו איש משכיל ולו מספר תארים מכובדים. נראה שבמהלך אותם התארים הוא התמודד בכבוד עם בעיית זיכרון קשה ביותר. פולקמן שכח לחלוטין את דבריו של האוצר, שהוא גם ראש סיעתו, שיש לפרק את מונופול הגז כי "…מונופול צריך לפרק אותו". בכנס אמר פולקמן שנושא המחירים והמונופול כמעט נגמר ועכשיו נשאר רק כיוון עדין, "פיין-טיוניג" לדבריו. פולקמן גם מוטרד עמוקות שהנושא הפך להיות "פוליטי מפלגתי" וכך הדיון הופך ללא ענייני ולא ראוי. לקינוח הוא בירך על המעורבות הציבורית ועל השקיפות אבל שצריך לזכור שהאנשים שיושבים בוועדות הם ראויים ושצריך לסמוך אליהם. נראה שהח"כ חסר הזיכרון נשלח על ידי ראש הסיעה, הלוא הוא שר האוצר כחלון, כדי לבדוק האם ההזויים והפופוליסטיים שוב מתכוונים להפריע למבוגרים האחראים בעבודתם.

מלבד ח"כ פולקמן המסר בחדר היה די אחיד. מתנהל שוד גז גדול שעלול להנציח מחיר גבוה ללא תחרות לעשר שנים קדימה. המדינה דוחה את פיתוח מאגר הגז לווייתן ללא סיבה. המדינה מעוניינת לתת עוד הקלות מס לחברות כלומר שמשמועתם הגדלת הנטל הכספי על הציבור שיסבסד חלק מעלויות ההקמה של מאגרי הגז. הדברים הללו צריכים לעבור דרך הכנסת וכאן מתכננת האופוזיציה לנהל קרב קשה ומתיש. בנוסף, ואת זה הדגישו כולם, יש לצאת למאבק ציבורי עיקש וחריף. זה משפיע מאוד, כך הוסבר, חשוב מאוד ויכול לשנות את פני הדברים בצורה משמעותית ביותר. יו"ר האופוזיציה, ח"כ הרצוג, הבטיח מאבק פרלמנטרי עיקש. הבטיח ועכשיו אנו נראה האם הוא גם ייבצע.

בכנס היו מספר מרשים של מומחים אזרחיים ששפכו אור על טענות ונושאים שונים במשק הגז. המסר המטריד ביותר שעלה מדבריהם הוא שטענות הממשלה, וראש הממשלה בראש, משרתות את חברות הגז בצורה בל תאמון. ולא רק שהם משרתות את חברות הגז הן גם לחלוטין לא נכונות ולא מבוססות על עובדות. הגז לא יישאר בים כי הוא שווה המון כסף גם אם יעלה המיסוי. לא כדאי למכור נפחי גז כל כך גבוהים לחו"ל כי אז נצטרך לקנות דלק וסולר יקרים בהרבה בעוד כמה עשרות שנים. לא סביר שיימצאו מאגרי גז נוספים בחוף הישראלי אז אי אפשר לתכנן על תחרות עתידית בתקווה שימצאו מאגרים שכאלה.

דברי הפעילים האזרחים

אורלי בר-לב: אנחנו קבוצה גדולה של אנשים שמרגישה שיש התעוררות עזה בנושא מונופול הגז. נעשה כאן שוד ללא שקיפות ובמחשכים. יש הפגנה גדולה במוצאי שבת שציבורים רבים ושונים יגיעו אליה.

עו"ד נילי אבן חן מהתנועה לאיכות השלטון ציינה שהוגש בג"ץ נגד הצוות שעוסק במשא ומתן על משק הגז ללא סמכויות וללא כתב מינוי. בנוסף היא ציינה שרבים מהרגולטורים מבינים שאם הם יהיו נוחים לתשובה היום תשובה ידאג למשכורת מאוד גבוהה מחר מה שגורם להם לשכוח את טובת הציבור.

עילי דוקטורנט למדיניות אנרגיה: מפחידים אותנו על כך שאיראן תתחיל למכור גז ותציף את השוק. זה פשוט לא יקרה מכמה סיבות. הסיבה העיקרית שאיראן צריכה את הגז לעצמה ולא תמהר למכור אותו לחו"ל. בנוסף לכך זמן הפיתוח של מאגרי הגז והקמת התשתית הנלווה הם 10 שנים לפחות, מה שלא מעמיד אותנו בשום סכנה מידית. אם איראן תרצה למכור לאזור שלנו היא תצטרך להקים צינור שייקר את הגז בצורה משמעותית. חשוב להוציא את איראן מהמשוואה. אני לא מכיר משא ומתן שצד א' נותן לצד ב' מידע כדי ללחוץ על צד א' ביחוד שהטיעון שגוי.

נועם סגל הפורום הישראלי לאנרגיה: למדינה אין מתווה ואין מדיניות. רוב מאגרי הגז בעולם מנוהלים על ידי מדינות ומנוהלים בצורה טובה ביותר. צריך לבנות פה מדיניות ל-50 שנה לפחות ושהמדינה תיקח בה חלק אקטיבי.

דוקטור לנגוצקי: אני מדבר פה כגיאולוג נפט שגילה את תגליות הגז ואין לי אינטרס כספי בנושא. אין סיכוי למצוא מאגרי גז משמעותיים נוספים בחוף הישראלי. תשכחו מזה. מה שמדהים שהתהפכו היוצרות. במקום שהמדינה תשלוט היא נותנת לחברות הגז את כל הכוח למול מסע של שקרים והפחדות. המדינה מתרפסת ופוחדת. חברות הגז דורשות מהמדינה שלא לתת להם דרישות "נה!" חברות הגז בחיים לא יעזבו את מאגרי הגז כי הם שווים מאות מיליארדים.

לסיכום, נכתבו כבר תילי תילים על מתווה הגז ועל המהלכים שהכנסת צריכה לעשות כדי לאשר את המתווה החדש. שינוי תנאי ההחזקה והרישיון צריכים לעבור דרך הכנסת ומעניין לראות אך יתנהלו הדברים. מספיקים שניים שלושה חברי כנסת אמיצים מהקואליציה בכדי לעצור את שינוי החוק. אנחנו, כציבור, יכולים גם להשפיע. הנקודה הבאה היא הפגנת הענק ביום שבת וחשוב שכולם יבואו ויגיעו.

דו"ח בורסה לשנת 2014

ניצן מתן בימים ובשבועות האחרונים ישנם ויכוחים רבים על נושא משק הגז. עיון בדו"ח הבורסאי של חברת "אבנר חיפושי נפט" מגלה את נתוני הרווח וההפסד של שותפויות הגז. הנתונים היבשים מראים נתון מדהים: הרווח של שותפויות הגז הוא עצום והכסף שנכנס לקופת המדינה הוא  נמוך עד כאב.  חשוב להדגיש שדו"ח בורסאי הינו מסמך משפטי חשוב ביותר. במסמך הזה מדווחת החברה לבורסה ולבעלי המניות על כל הנתונים הרלוונטיים לתחום עיסוקה הכלכלי. העברת מידע לא מדויק במסמך זה נחשב כמעשה חמור מאין כמותו. ועכשיו קצת נתונים: עלות ההפקה באסדת תמר הייתה- 0.6 דולר ליחידת חום. מחיר המכירה היה 5.4 דולר בשנת 2013 ו-5.6 ב-2014. המשמעות גורמת לסחרחרות קלה: אנחנו משלמים על הגז סכום הגבוה  בכ-910 אחוז  מעלות ההפקה שלו. במילים אחרות אנחנו משלמים על הגז פי 9.3 מעלות ההפקה שלו. "עלות ההפקה" הוא הסכום שחברות הגז משקיעות בכי להפיק נפח מסוים של גז מהאדמה. מחיר המכירה זהו הסכום שאנחנו משלמים על אותה כמות הגז. אם נעשה פרפרזה לבית הדברים יישמעו כך: קבל בנה בית בעלות של מיליון דולר. אותו הקבלן מכר את הבית בסכום של תשעה מיליון ושלוש מאות אלף דולר. בהשוואה הזו מדובר בקבלן שבונה את הבתים לכל תושבי מדינת ישראל. למתנגדי המתווה הנוכחי המחיר נראה מוגזם וגובה ביותר. המצודדים במצב טוענים שרווחי הגז סבירים ויש לתת לחברות הגז להנות מהרווח. מעניין אם האם אותם המצודדים היו מוכנים לקנות שקית גרעינים שחורים שיוצרה בשני שקלים בארץ ונמכרת בשמונה עשרה וחצי שקלים בסופר. ישנה טענה האומרת: "בסדר, שירוויחו. אנחנו נקבל הרבה מאוד מיסים, ולכן גם המדינה ואזרחיה ייהנו." זה אולי נכון בתיאוריה, אבל במבחן התוצאה נראה כי רווחי הגז היו עצומים, עלות ההפקה נמוכה ביותר והמיסוי נמוך עד גיחוך. הנתונים הבאים מתייחסים לרווח של המלא של על שותפות הגז ממכירת גז וקונדסטיט (סוג של נפט) מכל המאגרים: הרווח בשנתיים אלו: מיליארד מאתיים שבעים וארבעה מיליון ₪ (חישוב הרווח נעשה בהתאמה לשער הדולר בשנים הללו). היטל רווחי נפט וגז בשנתיים אלו: עמד על שיעור של תשעה מיליון ושמונה מאות ₪ בלבד. באחוזים מדובר על תשלום מס בשווי של 0.98% בלבד.

אם מסתכלים על נתוני אסדת הגז תמר לבדה

רואים שהרווח בשנת 2014 היה 65.9 מיליון דולר והיטל רווחי הגז היה 3.3 מיליון דולר. כלומר שולם היטל רווחי נפט וגז של 5%.

המספרים הללו די מדהימים. בשנים 2013 ו-2014 לקחה המדינה היטל רווחים במאסדת תמר בשיעור של 3.28% בלבד. וועדת ששינסקי המליצה על הנוסחה לחישוב המס על רווחי הגז. מהרגע שחברות הגז ירוויחו פי אחת וחצי מגובה ההשקעה במאגר הן ישלמו מיסוי שינוע בין עשרים לחמישים אחוז. בשנת 2009 הודיעה חברת "דלק קידוחים" שעלות פיתוח מאגרי תמר ודלית עומדת על סכום של 230 מיליון דולר עבור כל השותפים בפרויקט. בשקלים זהו סכום של כשמונה מאות עשרים וחמישה מיליון שקלים.

בהנחה שהתחזית הינה מדויקת, חברות הגז צריכות להתחיל ולשלם את המס המוגבר ממש בימים אלו. זה היה נכון אלמלא היו לחברות הגז הוצאות גבוהות עד להדהים בשנים הללו. בשנת 2013, בצד השמאלי של הטבלה, היו ההוצאות גבוהות ב-430 אחוזים מעלות ההפקה. רוב רובן של אותן ההוצאות היו "הוצאות פחת, אזילה והפחתות". חשוב לבוא ולהדגיש: יותר הוצאות פחות רווחים. פחות רווחים ויום תשלום המס המוגדל הולך ומתרחק. לפי הנתונים הללו, שהם מאוד לא מפורטים, ענף הגז הוא ענף מפסיד ביותר. אף אדם סביר לא היה מוכן להשקיע בעסק שההוצאות שלו גבוהות פי 4.3 מהמכירות שלו. מעניין לבדוק ולשאול האם המדינה ביקשה פירוט והסבר לגובה ההוצאות האסטרונומי שמתואר כאן. מעבר לסכום הגבוה ביותר של ניכוי האזילה ישנה שאלה בעייתית בהרבה. הזכות לקבל הקלות מס בגין ניכוי אזילה בוטלה. ההחלטה בוטלה על ידי ממשלת ישראל, עברה תיקון חקיקה וזכתה לאישורו של בג"ץ. יש לשים לב ש"פחת מואץ", לפי החלטת ההמשלה, עומד על לא יותר מעשרה אחוזים בשנה. אם כך ניכוי אזילה אסור בחוק ופחת לא אמור לעלות על עשרה אחוז מסכום ההשקעה. מדוע אם כך מציגות חברות שיעורי הפחתה כה גבוהים, מקבלת עליהם זיכוי במס, כאשר הדבר נאסר על ידי החוק במפורש? סיכום: הנתונים הללו, כולם, נלקחו מתוך הדו"ח הבורסאי של "אבנר קידוחים". מהנתונים של הדו"ח נראה שלחברות הגז יש רווח עצום ומיסוי זעיר. אסור לנו לשכוח שבנוסף למס הרווחים ישנם גם תמלוגים בשיעור של כ-12.5 אחוז ששולמו. המשמעות היא שהמדינה גבתה מס של כ-13 אחוז מחברות הגז בשנות 2013 ו-2014. הממוצע בעולם, לפי דו"ח של מכון המחקר של הכנסת, עומד על חמישים ושלושה אחוזים. התמונה ברורה ועגומה: המיסוי נמוך מאוד והרווח גבוה מאוד. הרווח של חברות הגז, ברוני הגז אם תרצו, הוא הגבוה. הרווח שלנו, האזרחים, ממשאב הטבע הציבורי הוא נמוך עד כדי כאב.

ניצן מתן

סבתא שלי, מרים אשכול זכרה לברכה, עלתה לארץ ערב מלחמת העולם השנייה והיא בת 18. כרבים מעולי גרמניה היא נקלטה בקיבוץ, עבדה בעבודות שונות, ומעולם לא למדה לבשל. עצת הבישול המיתולוגית שלה הייתה, במבטא יקי שבו ה-ב הופך ל-פ: "עם כל כך הרבה דברים טופים איך זה יכול לצאת רע?" אלו קראה סבתי את השורות הללו על הרכבת הקלה בירושלים, היא הייתה אומרת, בעצב, את המשפט ההפוך "עם כל כך הרבה דברים רעים איך זה יכול לצאת טוב?"

מצגת זאת דורשת JavaScript.

לפני כשבועיים נתקלתי בדו"ח של מבקר המדינה העוסק ברכבת הקלה בירושלים. קריאת הדו"ח  הייתה מטרידה ביותר, והשאירה אותי עם יותר שאלות מתשובות. מכיוון שכך, ישבתי וקראתי דוחות קודמים של המבקר, וכן דוחות ביקורת של עיריית ירושלים, העוסקים בנושא זה. התמונה שהתגלה מסמרת שיער. הרכבת הקלה בירושלים תוכננה להקטין את השימוש ברכב הפרטי, להקל על העומס ממרכז ירושלים ולהפחית את זיהום האוויר והמחלות השונות שמתלוות אליו.

העברה לעולם חוזרת

אם ישנה נקודה בזמן, במהלך הפרשייה שנמשכת על פני 17 שנה כמעט, שבה היו צריכים להידלק תמרורי האזהרה – הרי זו נגלתה בוועדת הכספים מס' 452. בישיבת הוועדה הזו מבקש נציג משרד האוצר להגדיל את מימון הפרויקט, מכספי משרד התחבורה, בסכום של מיליארד וארבע מאות מיליון שקלים.

הכסף, כך הוסבר, נדרש לצורך ההתקשרות עם הזכיין שזכה במכרז להקמת הרכבת הקלה בירושלים. אחרי הסבר קצרצר ביותר מצביעים ומאשרים חברי הכנסת, כאיש אחד, את העברת הכסף. אם חברי הכנסת היו שואלים ומבררים הם היו מגלים שהסכום המקורי שהוקצב לפרויקט הוא 500 מיליון ₪ בלבד. ב-2008 עמד המימון הממשלתי לפרויקט, מתקציב משרד התחבורה, על סכום של ארבעה מיליארד שקלים.  בנקודת זמן זו היה צריכים ח"כ הכנסת, שומרי הסף של התקציב, לשאול ולהתריע: איך זה ומדוע גדל לו תקציב הפרויקט כמעט פי שלוש?

כאשר רשעות, אדישות וחוסר תכנון פוגשים כסף ציבורי

פרויקט הרכבת הקלה בירושלים היה אמור להיות מודל ודוגמה לפרויקט המשלב את המגזר הציבורי והעסקי. המדינה תתכנן את הרכבת והתוואי, יהיה חוזה עם חברה פרטית בעלת ידע ומקצועיות מתאימים, ובירת ישראל תזכה ברכבת לתפארת. התאוריה פשוטה להפליא: היזם משקיע את הכסף. אם הוא מרוויח – חלק מהרווחים הולכים למדינה. אם הוא מפסיד – המדינה מעבירה לו כסף בכדי שיכול להמשיך ולהפעיל את הרכבת. החוזה מעניק את הזכות להקמת והפעלת הרכבת לידיו של הקבלן ל-30 שנה שלאחריהן היא חוזרת לידי המדינה. פרויקט כזה, כך מבין כל אדם סביר, צריך להיות מתוכנן לפרטי פרטים. הפעלת קו רכבת, השקעת כספי ציבור, הענקת זיכיון על נכס ציבורי ל-30 שנה, ותכנון מערך תחבורה שאמור להתקיים עשרות שנים – כל אלו מצריכים תכנון קפדני. באופן מטריד עד מאוד התכנון הזה מעולם לא התרחש. גם מבקרת עיריית ירושלים וגם מבקר המדינה אומרים זאת באופן הבוטה ביותר האפשרי. מבקרת העירייה מגדירה את ניהול הרכבת כ"ניהול הגובל ברשלנות מקצועית מצד כל שרשרת ניהול הפרויקט, החל מנציגי הצוות, עובר דרך חברת מוריה וצוותי התכנון וכלה במפקחים בשטח…"  לשיטת מבקר המדינה פרויקט שכזה היה צריך להיות מנוהל בצורה קפדנית ביותר: התכנית מחולקת ליעדים ספציפיים שנבדקים תדיר, נעשה תכנון כספי מפורט, והדגש העיקרי הוא שיפור התחבורה הציבורית ברחבי ירושלים. המציאות, לצערנו, הייתה הפוכה. הפרויקט התקדם ללא תכנון מסודר, כשמשרד התחבורה ממשיך ושופך מאות מילוני שקלים בשנה לקידומו. ככול שהתקדם הפרויקט שונה החוזה בין הזכיין למדינה שוב ושוב, דבר שהעלה משמעותית את חלקה של המדינה במימון הפרויקט.

בשנת 2007, עשר שנים אחרי תחילת הפרויקט, הבחינה מבקרת עיריית ירושלים שישנם כשלים רבים וחמורים בכל הקשור ביכולתם של נכים ומוגבלים להשתמש ברכבת. מעברי חציה לא הותאמו לאוכלוסייה מתקשה, סימון והנחייה לעיוורים כמעט שלא נעשה כנדרש, ובמקומות רבים נחסמה הגישה לכיסאות גלגלים.  פגיעה זו באוכלוסייה המוגבלת, המונה כרבע מתושבי הבירה, הצריכה השקעה כספית של שני מיליון ושש מאות אלף שקלים. הסכום, כך אומרת המבקרת, הוא פחות מאחוז מהמיליארדים שנשפכו על בניית הקו הראשון של רכבת הבירה. למרות זאת, ובניגוד מוחלט לחוק, החליט משרד התחבורה שלא לאשר תקציב זה. באמת איני מבין איך החליט משרד התחבורה החלטה כזו, לאחר כל הכסף שהוא הזרים לפרויקט? לחסוך סכום זעיר זה, יחסית לכל ההוצאות, על חשבונם של האנשים החלשים ביותר בחברה. המוסר, הצדק, החמלה האנושית – כל אלה לא הורשו, כנראה, לעבור את סוכת השומר בחניון של משרד התחבורה.

הבוס, העובדים שאי אפשר לפטר, והצינור של משרד התחבורה

בשנת 98, כאשר הוחלט שיש צורך ברכבת בירושלים, נזקק משרד התחבורה לצוות מתכננים. משרד התחבורה בחר לשם כך, ללא מכרז, או בדל של הליך מסודר, עמותה שנקראת "העמותה לתכנון, פיתוח ושימור אורבני – ירושלים." העמותה שייכת לעיריית ירושלים, והיא נתנה לעובדיה, לאורך השנים, משכורות החורגות בעשרות אחוזים מהסכמי השכר שנקבעו. משרד התחבורה, כמו שאמרנו, הוא המממן העיקרי של הפרויקט, וכל הכספים והמשכורות עוברים את אישורו. המשרד הורה, מספר פעמים, על קיזוז המשכורות, אך התופעה לא נעצרה, וחגיגות השכר נמשכו. בשנת 2011 החליט האחראי על הפרויקט מטעם משרד התחבורה, שנמאס לו לשמוע על חריגות השכר. הוא הורה, במילים המפורשות ביותר, שאין צורך לבדוק מעכשיו והלאה את העסקת העובדים בעמותה. חריגות השכר, העסקת העובדים ללא נוהל מסודר, או תשלום ליועצים המשפטיים של העמותה – כל אלו אינם צריכים בדיקה או התייחסות. חריגות בשכר העובדים היו, ואולי הן עדיין, קצה הקרחון של ניהול הכספים הבעייתי בעמותה. נדב מרוז ניהל את צוות התכנון ב-2003, הפך למנהל העמותה כולה ב-2011, ולאורך כל התקופה היה האיש שחתם על כל הצ'קים והחוזים. כאשר הוא נאלץ לפטר שני עובדים, עקב חריגות שכר, הוא לא השאיר אותם מאחור. שני העובדים הללו, בו ביום שפוטרו, נשכרו לתת ייעוץ לעמותה דרך עסק פרטי שבבעלותם. עובד אחר, שפוטר בגלל חוסר שביעות רצון מעבודתו, נשכר לשנתיים בסכום כולל של שבע מאות שישים אלף שקל. עובדת נוספת, שפוטרה בגלל חריגות שכר, קיבלה סכום של כמיליון וארבע מאות אלף שקל בחמשת השנים שייעצה לעמותה. שני עורכי דין שייעצו לעמותה, בין השנים 2005-2012, קיבלו, ביחד, סכום של 24 מיליוני שקלים. המשותף לכל היועצים הללו, חוץ מקבלת סכומים מרשימים על עבדותם, שחוזי ההתקשרות נעשו בניגוד גמור לכל הנהלים המחייבים, וכולם היו באישורו וחתימת ידו של נדב מרוז.

נדב מרוז, המתואר כאיש מקצוע מהמעלה הראשונה, לא הסתפק בניהול העמותה. במקביל לניהול העמותה הוא החזיק עסק פרטי שעסק בייעוץ בנושאי תחבורה שונים. בעסק פרטי זה, יחד עם אנשי מקצוע אחרים, הוא ייעץ למשרדי ממשלה וגופים פרטיים בנושאי תחבורה. ארבעה אנשי מקצוע שעבדו אתו בעסקיו הפרטיים נבחרו על ידו להיות יועצים לעמותה הציבורית אותה ניהל. ההתקשרויות הללו, כמו רבות אחרות, נעשו ללא מכרז תקני כאשר מרוז הוא האחראי על העברת הכסף ליועצים.

קצרה היריעה מלפרט את הסכומים ואת ניגוד העניינים שניתן לקרוא עליהם בדוחות השונים. בכל הדוחות הללו נקראים היועצים "היועץ" או "הכלכלן" ואין אומרים את שמם המלא. הנה  דוגמה גסה במיוחד: מרוז יחד עם "יועץ כלכלי" זכו במכרז, מול משרד הפנים, לחלוקת כספים לתשתיות שונות בתחום התחבורה. במקביל שכר מרוז את היועץ כדי לבדוק את הכדאיות הכלכלית של הרכבת הקלה בירושלים. ניגוד האינטרסים זועק לשמיים: השניים המליצו על חלוקת כספים לתחבורה כאשר שניהם מעורבים, ומקבלים תשלום, מפרויקט תחבורתי עתיר ממון. היועץ, אל לנו לשכוח, היה היועץ לכדאיות הקמתה של הרכבת הקלה. האם העובדה שהחוזה של היועץ, בהמלצתו ואישורו של מרוז, שונה פעמיים וגדל ביותר מ-45,000 ₪, בנוסף לקשרים העסקיים ביניהם, השפיע על שיקול דעתו של היועץ הכלכלי שהמשיך להיות יועץ בפרויקט בשנים הבאות? קצרה היריעה מלספר על שאר ניגודי העניינים בין היועצים השונים לבין מרוז. מבקרת עיריית ירושלים מציירת תמונה מחרידה, בה ניגודי העניינים צועק לשמיים. די לומר שלפחות בארבעה מקרים זכה מרוז עם יועציו בחוזים פרטיים, ובמקביל הגדיל את התשלום שהם קיבלו מהעמותה לתכנון התחבורה בירושלים, שמתוקצבת ברובה מכספי משרד התחבורה, ללא נוהל מסודר, או המצאת הסברים המניחים את דעתה של מבקרת העירייה.

סיכום לא אופטימי והרבה מאוד סימני שאלה

בסיכומם של דברים, כהגדרתה של מבקרת עיריית ירושלים, העמותה שימשה כ"צינור". צינור של העברת כספים ללא מכרז, צינור של חלוקת ג'ובים וחריגות שכר. עמותת צינור זו לא פעלה בחלל ריק. מהנדס, גזבר ומנכ"ל היו חברי ועד בעמותה, עוד בתחילת שנות ה-2000.

בימים אלו ממש מנהל ראש העירייה, ניר ברקת, את העמותה והוא גם יו"ר הוועד המנהל שלה. משרד התחבורה אישר כל חשבונית וחשבונית בפרויקט. למרות ביקורת זו, ואולי בגללה, שימשה העמותה כ"צינור" להעברת שש מאות ושישים מיליון שקל לחברה הכלכלית של ירושלים. חברה זו, מוריה, ביצעה את עבודות התשתית של הרכבת, כאשר היא מסרבת לחתום על המסמך שמחייב אותה להסביר ולתעד את השימוש הנעשה בכספי הציבור הללו. מנכ"ל מוריה דילג בקלילות מהתפקיד הציבורי לכס מנכ"ל סיטי פס ללא התחשבות בתקופת הצינון, ותוך כדי קבלת תנאי פרישה העולים בהרבה על התנאים המותרים בשירות המדינה. מקריאה במסמכים השונים צצים ועולים עוד ועוד סיפורים שכאלה, והיריעה קצרה מספְּרָם.

ישנן כמה שאלות עקרוניות שיש לתהות עליהם בקול:

מדוע שינתה המדינה את החוזה מול הזכיין, שוב ושוב, בדרך שגרמה להשקעה הציבורית בפרויקט לגדול בסכומי עתק? איך הסכים שר התחבורה של חצי העשור האחרון להזרים סכומי עתק, שנה אחרי שנה, לאותו הצינור שמצדו האחד נכנסים כספי ציבור, ומצדו השני יוצאת רכבת היוצרת מונופול תחבורתי, ובאמצעו קיים חלל שחור שבו אין איש הבודק לאן הולך הכסף? מונופול תחבורתי זה, יש להדגיש, גרם לשכונות רבות בירושלים להיות תלויות ברכבת ככלי תחבורה יחיד, שבמקרים רבים הנסיעה בו ארוכה יותר מזו של האוטובוסים שקדמו לרכבת.

ולמרות דברים קשים אלו, והיריעה קצרה מהכיל את שלל הפרטים הקיימים בסיפור אפל וסבוך זה, יש מקום לאופטימיות זהירה. ישנה תקווה שהדברים יכולים להשתנות. תקווה שחשיפת המידע לציבור תגרום לחיטוי האורוות וטיהורן, כך שפקידי ונבחרי הציבור ינהגו בכספנו בחרדת קודש, ולא ככלי להתעשרות וסידור משרות למקורבים, תוך התעלמות מהאינטרס הציבורי שעליו הם מופקדים.

ניצן מתן

מטרת המסמך הוא להציע סקירה קצרה על הסיכונים לאדם ולסביבה  העלולים להיגרם עקב קידוחי נפט ברמת הגולן.

אגן הכינרת:

הכינרת מהווה מאגר המכיל כ-25% מהמים הטבעיים של המשק הישראלי, כמקור מים לשימוש הירדנים מכוח הסכמי השלום וכמאגר תפעולי של רשות המים[1]. אגן  ההיקוות של הכינרת כולל את רמת הגולן ומוגדר ע"י רשות המים כ"מאוד רגיש" עקב כך.[2] בזלת, הנפוצה מאוד ברמת הגולן, היא אבן וולקנית מחלחלת כך שדליפה תת קרקעית עלולה להגיע למי הכינרת ביחד או בנפרד לדליפה על קרקעית.

מהו נפט:

נפט הוא תערובת של חומרים המורכבים משלד פחמני ועליו, בעיקר, מימנים והוא מגיע בצורות מרחביות-גיאומטרים שונות.[3] המאפיינים הכימיים הספציפיים של הנפט משתנים מאתר הפקה אחד למשנהו ולצרכים תעשייתיים נעשית הפרדה בין פאזות שונות של נפט כגון  נקודת הצתה והמשקל המולקולרי של החומר. השימוש הנפוץ ביותר להפרדה זו הוא יצרית סוגי דלק שונים, כגון בנזין וסולר, לצורך שימוש במנועי בעירה פנימית.[4]

סיכונים בקידוח נפט:

רצ"ב הסיכונים העיקריים, להבנתי, מקידוחי נפט ברמת הגולן:

מי מוצר: בקידוחי נפט נעשה שימוש בנפח גבוה של מים הנקראים "מי מוצר". מים אלו עלולים לגרום לזיהום הסביבה ומקורות מים שונים והם מסרטנים, פוגעים במערכת העצבים, בנוזל הדם, במערכת החיסונית ומזיקים לריאות לעור ולעיניים. מערכת שנבחנה ב-2010 הצליחה לנקות את מי התוצר כך שתכולת מרכיבי הדלק שנשארה במים נעה בין 30%-4%. יתרה מכך נטען שמערכות "מסורתיות" אינן יודעות להתמודד בהצלחה עם מי המוצר ואף לא לגלות את הרכב הזיהום בצורה מלאה.[5]

זיהום אוויר: זיהום אוויר הנוצר עקב פעולות קידוח עלול ליצור אבק מרחף, P.M, בגדלים שונים העלולים להיכנס למערכת הנשימה וליצור מוקדים סרטנים בריאות  ונזקים בריאותיים נוספים כגון נזק לעור או לעיניים.[6]

זיהום מי שתייה:  החשש העיקרי של קידוח נפט ברמת הגולן הוא זיהום של הכינרת עקב אירוע אקוטי של תקלה או עקב זליגה מתמשכת של חומרים, באופן תת-קרקעי ולא מאותר, לכינרת או לאגן ההיקוות של הכינרת. דלק, ותוצריי פירוק של דלק, מוגדרים כ" כחומרים רעילים, מסרטנים, עלולים לפגוע במערכת העצבים המרכזית, במערכת החיסונית ובפוריות" [7] המשרד להגנת הסביבה טוען שליטר אחד של דלק, בתנאי מיהול מלאים, פוסלים כמיליון ליטר של מי שתייה.[8]

לאור האירועים האחרונים בהם הסתבר שיכולת הפיקוח והטיפול באירועי דליפת נפט בארץ היא מוגבלת ביותר יש למנוע לאלתר את ביצוע הקידוחים. יש לבצע סקר סיכונים נרחב ולשקול את הנזק האפשרי במקרה של דליפה חמורה ולהחליט אם סיכון של כ-25% ממקורות המים הטבעיים של מדינת ישראל שווה את התמורה של הפקת הנפט.

נספחים:

• מפת רגישות הידרולוגית מתוך אתר המיפוי הממשלתי Govmap בסוף המסמך
• קקישור לספריית המאמרים עליהם מסתמך מסמך זה.

[1] אתר רשות המים "אגן הכינרת"

[2] ראה נספח מפה הידרולוגית מתוך אתר המיפוי הממשלתי

[3] TOXNET

[4]  Rudnev et al 2011

[5] Alimahmoodi et al 2010

[6] Pietikainen et al 2009

[7] רשף ועמיתיו 2013

[8] המשרד להגנת הסביבה.

מפת רגישות מי תהום לזיהומי דלק

ניצן מתן

רקע

נכון שעל חברת קצא"א "קו צינור הנפט אילת אשדוד" חלים עדיין סיווגים ביטחוניים. זה שריד מהעבר הרחוק,  כאשר כל עניין הנפט והובלתו לארץ היה בבחינת סוד ביטחוני. כבר מזמן אין הדברים כך, לפחות לא לגבי מה שקורה בהווה. מכיוון שחברת קצא"א מרשה לעצמה לא לפעול בגלוי כלפי הציבור ולא ליידע אותו על החריגות, או בעברית פשוטה הפאשלות שקורות אצלה – עדיין איננו יכולים לדעת מה בדיוק קרה השבוע בצינור הנפט בערבה. יודעים ורואים את ממדי האסון האקולוגי, אבל מי טעה, איפה הייתה תקלה, איך לא הרגישו בה מיד – הציבור והתקשורת אינם יודעים. החוק של הגנת הסביבה, שאעמוד עליו להלן, לא תופס בחברת קצא"א, היא מעל החוק הזה. הסכנות הטמונות בעבודתה של החברה הזאת, העלולות להביא לפגיעה באדם, בקרקע, באוויר, במים ובים – הן מחוץ לדיון של האזרחים והגנת הסביבה. נראה כרגע כי היה ניסיון של החברה הזו לכסות על גודל האסון האקולוגי השבוע. כך שמענו בהתחלה על מיליון וחצי ליטרים של נפט שפרצו מהצינור, אחר כך על 3 מיליון, ועתה על 5 מיליון

השקרים והעבודה ללא פיקוח של עין ציבורית – הם בחזקת צרה כפולה: הכיסוי על ליקויים, פליטת חומרים רעילים, דליפות ונזילות המגיעות לאוויר, לקרקע, למים, לים – הוא שיבוש העובדות והעלמתן מהעין הציבורית. או במילה אחת: שקרים. והאסון הממשי שעלול להיות כרוך בגישה כזאת של "מותר לנו, אנחנו גדולים, אנחנו מעל לחוק" קרה ממש עכשיו, בשמורת עברונה לא רחוק מאילת.

אסקור כאן את המצב שבו נתון הציבור לגבי תחולת החוק הנ"ל ואפשרויות הפיקוח על המזהמים השונים.

לפני כשנתיים התחיל המשרד להגנת הסביבה בפרויקט מבורך הנקרא מפל"ס או בשמו המלא מרשם פליטות לסביבה. מטרתו של המרשם, כפי שנקבע בחוק, היא משולשת. האחת היא, להגביר את השקיפות על המידע הסביבתי בישראל. השנייה – לגרום למפעלים לפלוט פחות חומרים רעילים לסביבה. והשלישית היא: "…ליצור כלי מסייע לקבלת החלטות, למחקר ולקביעת מדיניות מקיימת המבוססת על צדק סביבתי…" .

שוב אציין שחברת קצא"א אינה נכללת תחת חוק זה, עקב הגנות שונות כגון חוק הנפט והצנזורה הצבאית.

אכן, מטרות החוק חשובות וראויות ביותר. הן חשובות במיוחד לאור ההכרה וההבנה הגוברות והולכות של פעילי סביבה ומשרד הבריאות כאחד, באשר לסכנה הנשקפת מפליטה של חומרים רעילים מסוימים לאוויר או לקרקע. סכנה העלולה להוות מפגע בריאותי חמור לאדם הנחשף לה. האחריות על הדיווח נמצאת בידי המפעלים, כפי שרואים בתמונה שנלקחה מאתר המשרד להגנת הסביבה. במסגרת דיווח זה אמורות להירשם כל התקלות שגרמו לפליטת חומרים מסוכנים לסביבה, קטנות וגדולות כאחד.

חובת דיווח נתונים לפי חוק חופש המידע

אי עמידה בדרישות הדיווח, כך קובע החוק, עלולה לגרור שנה מאסר או קנס של 100,000₪. המשרד רשאי להפעיל סנקציות אלו, בכפוף לאישורו של בית המשפט, על המנהל או הבעלים של המפעל הסורר.

שנתיים אחרי – האם המפעלים מדווחים כנדרש?

נסתכל תחילה על מפעל גדול, "רותם אמפרט נגב בע"מ", שמעביר נתונים למשרד להגנת הסביבה. לפי הדיווח העצמי של המפעל, הממוקם במישור רותם שליד ערד, לא הייתה בשטחו ולו תקלה אחת שגרמה לשפיכתם או פליטתם של חומרים מסוכנים לסביבה. דיווח עצמי זה, ונאמר זאת בעדינות המרבית, אינו מדויק. המשרד להגנת הסביבה הוציא במקביל לדיווח העצמי של המפעלים, את "הרשימה האדומה", שבה מצוינים המפעלים המזהמים ביותר בארץ. מסתבר שבמפעל זה, המעיד על עצמו כחף מכל תקלה, היו שישה אירועים חמורים של דליפת חומצה, שחלקה חרגה מגבולות המפעל ואף הגיעה לקרקע.

רותם אמפרט שבנגב אחד המפעלים המזמהים ביותר במדינה

בתי הזיקוק לנפט בחיפה ובאשדוד, תחנת הכוח הפרטית אתגל שבאשדוד ומפעל וגדיב העוסק בתעשייה פטרוכימית, הם רק חלק הרשימה העגומה של מפעלים שלא דיווחו על תקלות שגרמו לפליטת חומרים לאוויר שאנו נושמים, או לקרקע ולמים. המשותף לכל המפעלים שהזכרנו עד כה היא העובדה שהם גדולים ביותר. המפעלים הללו כל כך גדולים, עד שאם הם לא ידווחו כלל – הדבר יהיה בולט באופן בוטה. לעומת מפעלי ענק אלו, ישנם מפעלים השייכים לסקטורים שמתאפיינים במפעלים, או בעסקים קטנים, החייבים בדיווח, עקב עיסוקם בחומרים שונים העלולים לפגוע בבריאות האדם והסביבה. במאגר אין כלל מידע על מפעלים של מעבדי עורות או צובעי אוניות, למרות שבחיפוש פשוט בגוגל ניתן למצוא מספר עסקים שכאלה. ספק אם עסקים קטנים אלו, ויש עוד סקטורים דומים, כגון מעבדי מתכות או יצרני עץ ונייר, כלל מודעים לחובתם בדיווח עצמי זה.

סיכום: העלמת עין, או עידן חדש באיכות הסביבה?

כמו שאמרנו, ניתן לחלק את המפעלים החייבים בדיווח עצמי לגדולים וקטנים, או מוּכָּרים ולא מוכרים. המשרד להגנת הסביבה אומר בעצמו שהוא אינו מכיר את רוב רובם של העסקים והמפעלים הקטנים, ואינו יודע את הנעשה בהם. על המפעלים הגדולים המזהמים, הידועים ומוכרים לכל, מתקשה המדינה לפקח, בין אם הם מרוכזים באזורי תעשייה כמו במפרץ חיפה, או כאלו המפוזרים ברחבי הארץ, כמו מפעלי התעשייה הצבאית. במציאות זו של מחסור בפיקוח ואכיפה, באה המדינה למפעלים מזהמים, חלקם הואשמו בדין פלילי, ומבקשת מהם לדווח על תקלות שגרמו לשחרורם של חומרים מסוכנים לסביבה.

יש לקרוא לילד בשמו. החלת חובת הדיווח העצמי על המפעלים היא הפרטה לכל דבר ועניין. במקום שהמדינה תפקח על המפעלים, כשירות לציבור שנועד למנוע זיהום ונזק בריאותי, היא הטילה את חובת הבדיקה והדיווח על המפעל עצמו. במידה שבעל המפעל מודע לזיהום שהתרחש – עומדות בפניו שתי אפשרויות: האחת היא לדווח על הנעשה, וכמו להזמין על עצמו ביקורות של המשרד להגנת הסביבה, קנסות ואולי אף מעמד בפני שופט, שעלול להשליכו לכלא. השנייה – לא לדווח, לקוות שהדבר לא יתגלה, ולהסתכן באותם העונשים ממש. יש להניח שלא כל בעלי המפעלים ירוצו לדווח, כאשר הם יודעים שהביקורת של הרשויות על הנעשה בקרבם רופפת, במקרה הטוב. נכון שלמפעלים ישנה אחריות על פעילותם, והם מחויבים לדווח על תקלות הנגרמות עקב שימוש בחומרים מסוכנים, גם ללא חוק חדש זה, ולוודא שמספר התקלות יצטמצם למינימום האפשרי. הדבר  יכול לעבוד כך, אולי, במפעלים מתוקנים ומסודרים. במפעלים המזהמים ביותר, המסוכנים ביותר לבריאות האדם והסביבה, שחלקם הורשעו בדין בעבירות אלה, ספק אם ישתנו הדברים ללא ביקורת חיצונית וקפדנית, שתכריח אותם לתקן את התקלות השונות שבשטחם.

החוק שמחייב דיווח עצמי הוא חדש יחסית, בן שנתיים בלבד, ואולי מוקדם מדי לשפוט האם הוא הצליח או נכשל. רותם אימפרט, אותו המפעל ששפך חומצה לרוב במישור רותם, יכול להוות אבן בוחן טובה לשימוש שתעשה המדינה בחוק זה. המפעל שייך לחברה לישראל שבשליטת האחים עופר, שהם מאנשי העסקים החזקים והמקושרים בארץ. עכשיו, ניתן לחכות ולראות האם פקחי המשרד להגנת הסביבה יגישו זימון לבית המשפט בגין אי הדיווח, זימון שיופנה למנהלים ולבעלים של תאגיד ענק זה. ואולי יאפשרו הפקחים למפעל להמשיך לזהם כמעט באין מפריע, ולהעביר מידע מוטעה ומטעה לציבור?

כספכם הפרטי אולי יפצה על הקיצוץ בשירותי הבריאות – אבל מזיהום הסביבה שיביא עימו התקציב החדש לא תוכלו לברוח

קיצוצים בתקציב המדינה לאחר מבצע "צוק איתן" הם כבר בגדר עובדה. יש להניח שהם ישפיעו על אורח החיים של כולנו. השירותים החברתיים ייפגעו, ויהיו אזרחים שיוכלו לעמוד במימון שלהם, ומה שהמדינה תקצץ – הם יוכלו להשלים מכספם. יהיו אזרחים, והם הרוב המכריע, שלא כך יקרה להם.

אחד השירותים האלה קשור לאיכות הסביבה. אם יש אזרחים שיוכלו לשלם עבור צהרונים לילדיהם לאחר הקיצוץ או שיעמדו בתשלומים עבור שירותי בריאות שיקוצצו – אין אזרחים שיוכלו לשלם מכספם הפרטי את תיקון הפגיעה והנזקים שבאיכות הסביבה. לא נוכל לנשום אוויר נקי יותר על ידי תשלום פרטי לגוף זה או אחר. כך גם לגבי מי השתייה ולנושאים אחרים בתחום איכות הסביבה.

עשירים ועניים כאחד הם הנושמים אותו האוויר, נקי או מזוהם, ונחשפים לאותם מקורות רעש. גם הטייקונים, בזמנים שהם חיים כאן ולא בחו"ל, וגם אנשי מעמד הביניים והמעמדות המוחלשים יותר יזדקקו לעזרת המדינה, כדי שתטפל בעבריינים הפוגעים באיכות הסביבה ותתקן נזקים שנוצרו ופוגעים בכולם.

הבטיחו לנו אנרגיה נקייה

בשנת 2011 החליטה ממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, על קידום "טכנולוגיות המקטינות את השימוש העולמי בנפט בתחבורה, וחיזוק תעשיות עתירות ידע בתחום זה". ישראל אמורה הייתה להפוך, לא פחות, למרכז ידע עולמי מוביל, בפרט בתחום תחליפי הנפט לתחבורה. לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, צמצום זיהום האוויר מתחבורה, מתחנות כוח וממפעלים שונים ימנע כ-400 מקרים של מוות בטרם עת במשך שנה ויחסוך כ-7.8 מיליארד שקל עקב צמצום הוצאות אשפוז, קניית תרופות וכיוצא בכך. לתכנית שאפתנית זו הוקצו לא פחות מארבעה-עשר מיליארדי שקלים. הסכום האדיר הזה אמור היה לממן כ-100 חברות שיעסקו בפיתוח ומחקר של תחליפי נפט. בנוסף על כך נקבע כי יפעלו בעניין זה 100 קבוצות, לפחות, של חוקרים אקדמאיים, שיבצעו מחקרים מתאימים. ואכן, הוכן מסמך עבודה שקבע מהו הסכום שיוציא כל משרד ממשלתי על נושא זה.

תוכנית לאומית להורדת התלות בנפט גולמי

יוזמה ברוכה, ללא ספק. תושבי ישראל היו אמורים להתחיל לנשום אוויר נקי יותר, להיות חולים פחות, ואולי גם לצרוך אנרגיה נקייה יותר, עקב השימוש בטכנולוגיות שימצאו לנו מיטב המוחות בתעשייה ובאקדמיה. אין בידי נתונים, אבל יש להניח שחברות וצוותי מחקר התחילו לתכנן, ואולי אף לבצע, פיתוח של אמצעים שישמשו כתחליפי נפט, שיהיו זולים ונקיים יותר. אולי נוצרו גם שיתופי פעולה בינלאומיים בתחום הזה.

והנה התייצב לפתחנו תקציב 2015. בין דפי תקציב זה רשום במפורש שתקציב של תכנית לאומית זו ירד לסכום שלא יגדל מ-50 מיליון שקלים. וכמו כאילו ללעוג לנו, נאמר עוד שהחלטה זו, וזהו ציטוט, "אין (בה) בכדי לגורע מיתר הוראות ההחלטה". נראה, שיש מי שחושב שאפשר לקדם תכנית לאומית חשובה זו כמעט ללא מימון. החברות העסקיות והחוקרים שהתכוננו להתחיל עבודתם, צריכים לתכנן עכשיו את עתידם בסכום הקטן משמעותית מזה שהובטח להם. כמו לזרות מלח על הפצעים – גם סכום זה אינו מובטח כלל, כי הרי כתוב שהמימון "לא יגדל מ-" ומכאן נובע שהוא יכול להיות גם קטן יותר.

מה יעשו עכשיו החוקרים, המשקיעים והחברות שנכנסו לשיתופי פעולה ברחבי העולם? ומה יעשו הגברים הנשים והילדים, בני עשירים ועניים כאחד, שעלולים לחלות בסרטן או במחלות נשימה קשות, חלילה, כתוצאה מכך שנשמו חומרים שנפלטו ממנועי המכוניות והמפעלים?

כנראה שכל האנשים הללו יצטרכו להסתפק בהיגיון המופלא של כותב ספר התקציב. על פי היגיון זה הוראות הממשלה לא השתנו, ומכאן שכל יעדי התכנית, שאפתניים ככל שיהיו, עדיין אמורים להתקיים, גם ללא הכסף שהובטח.

רישוי ירוק, או מי ישמור על המוסך שלי?

בשבוע שעבר, במסגרת עבודתי בעמותת צלול, נכחתי בדיון מקצועי העוסק ברפורמה הנוגעת לעסקים העושים שימוש בחומרים מסוכנים. רשימת החומרים המסוכנים הרשומה בחוק מכסה קשת גדולה של חומרים, החל מאלו המשמשים למעבדות מחקר, וכלה בשמן או דלק משומשים המאוחסנים במוסך השכונתי. בדיון הוצג הרעיון הבסיסי של הרפורמה: מכיוון שבמדינת ישראל מספר משרדי ממשלה מעמידים דרישות בנושא אחסנה ושימוש בחומרים מסוכנים, בעל עסק צריך לעבור בין גורמים רבים בכדי לקבל את כל האישורים הנדרשים לניהול העסק. לכן, יש לפשט את התהליך ולדאוג שרוב הטפסים והאישורים הנדרשים יוגשו למשרד אחד – המשרד להגנת הסביבה. עד כאן סביר והגיוני.

הבעיה היא בכך, כך כותב המשרד להגנת הסביבה, שהוא אינו מעוניין לפקח על עסקים קטנים. המפקחת תהיה, אם ההצעה תתקבל, הרשות המקומית. חשוב להבהיר שפיקוח על עסקים, בהיבט הסביבתי, הוא נושא מורכב שיש ללמוד אותו היטב. מספיק להסתכל ברשימה חלקית של עשרות רבות של טפסים טכניים העוסקים בנושא זה כדי להבין את המורכבות הרבה שלו. ההיגיון אומר שיש להקדיש זמן ומימון בכדי להכשיר את כוח האדם ברשות המקומית, שמעולם לא עסקה בנושאים אלו.

היגיון לחוד ומעשים לחוד. "תוספת משאבים" לפרויקט אמורה להיבחן מול משרד האוצר עד לסוף שנה זו. מעיון בספר התקציב נראה שהסכום שיקדיש משרד הפנים בשנה הבאה לשלטון המקומי יקטן לעומת זה שהוקצבבשנה זו. גם כוח אדם נוסף, לצורך הכשרתם של עובדי הרשויות המקומיות השונות ברחבי הארץ, לא יהיה בנמצא. בהצעת התקציב הבאה עלינו נכתב במפורש שמשרדי הממשלה לא יעסיקו כוח אדם חדש עד לסוף שנת 2015. נראה שהמשרד להגנת הסביבה מעוניין להעביר את האחריות על כלל העסקים הקטנים לידי הרשויות המקומיות – ללא מימון, וללא הכשרתו של כוח אדם לנושא חשוב זה.

אל לנו לחשוב שהמשרד מעביר לשלטון המקומי רשימה מסודרת של כלל העסקים בארץ. רק בתחום התחבורה ישנם כ-5500 מוסכים שונים הנמצאים ללא שום פיקוח. המשרד עצמו מסביר שזיהום ממוסכים עלול לגרום לפגיעה קשה באיכות הסביבה.

מדוע, אם כך, בוחר המשרד להגנת הסביבה למשוך את ידיו מהטיפול בכל אותם העסקים הקטנים שעלולים לפגוע בסביבה, ומכאן בבריאות הציבור? במידה שהמשרד אינו מצליח לפקח על עסקים אלו בעצמו עקב מחסור קשה בכוח אדם, שיאמר זאת בצורה מפורשת ולא ינסה לגלגל את הבעיה לפתחם של אנשים שלא יודעים להתמודד עמה כלל וכלל.

לסיכום: מתי בדקו לכם את המים?

אין בידי בשורות טובות במסמך זה. נראה שלא נזכה לאוויר נקי, ושהמדינה אינה מעוניינת לוודא שהמוסך או הרפת – השכנים לנו – אינם מזיקים לבריאותנו.

בסיום, אני מעוניין להאיר עוד נקודה כואבת אחת. בתקנות העוסקות באיכות מי השתייה משנת 2013, רשומים החומרים הרעילים והמסוכנים שיש לבדוק במי השתייה. החומרים מחולקים לקטגוריות שונות כמו חומרי הדברה ומתכות כבדות, וחלקם מסוכנים יותר לבריאות מהאחרים. בישובים גדולים שבהם למעלה מ-100 אלף איש, נבדקים רוב החומרים הללו בין פעמיים לארבע פעמים בשנה. בישובים קטנים המונים מתחת ל-1000 תושבים, חלק מהחומרים הללו נבדקים פעם בשנה והאחרים פעם בשלוש שנים. המדינה, כך יש לקוות, אינה מפלה בביטחון הצבאי שהיא מעניקה לישובים בין אם גדולים ובין אם קטנים. מדוע, אם כך, היא מחליטה שבריאותם של אנשים החיים ביישובים קטנים חשובה פחות מזו של אלה החיים ביישובים גדולים?

במסגרת עבודתי בעמותת צלול אני עוסק, בין השאר, בניטור זיהומים בחופי רחצה.

בקישור המצורף ישנה כתבה העוסקת בנושא אותה הפקנו יחד עם יעל אודם מערוץ 2.

אנו,בצלול,ממשיכים לעסוק בנושא עד שנצליח לגרום לצמצום החשיפה לזיהום למינמיום האפשרי.

ללא קשר לכתבה רצ"ב מספר תמונות של מקומות בהם ישנה הזרמה קבועה של מים לים. לפי החוק חל אסור להזרים כל סוג של נוזלים או שפכים לים ללא אישור מיוחד של הוועדה להיתרי הזרמה