הקדמה

במסגרת פעילותי במגמה ירוקה, אני עוסק רבות בנושא של בתי זיקוק לנפט (בז"ן) שבחיפה. לאחרונה, נדרשתי לקמפיין המוזר והנראה מַטעֶה, שבו טענו בז"ן שהם "מייצרים את הדלק הנקי בעולם". הקמפיין ניסה לתאר את הדלק "החדש" של בז"ן כמעֵין דלק קסמים, נקי וידידותי לסביבה. האמת היא, שכל דלק המיוצר מנפט הינו חומר רעיל ומסרטֵן לבני אדם הנחשפים אליו, גם כאשר הוא מיוצר בדרך המתקדמת ביותר.

שני טיעונים נוספים שמעתי מצידם של נציגי בתי הזיקוק: 1. "קיבלנו ירושה גרועה."  2. "העיר התקרבה אלינו." טיעון בדבר אותה ירושה גרועה נועד להצדיק את מצבם העגום של בתי הזיקוק. קבוצת עופר-פדרמן רכשה מהמדינה כ- 46% מבתי הזיקוק, וזה היה בשנת 2007. לפי הסבר זה, המדינה היא שהורישה לקבוצת עופר-פדרמן ירושה גרועה: בתי זיקוק מימי המנדט הבריטי בארץ-ישראל. האם אין זה הגון, ראוי או מוסרי לדרוש היום שיפוץ ותיקון של מפעל שהוקם בשנת 1939? הדבר נשמע כאילו כל דרישה לתיקון ושיפוץ מִתקָנים כמוה כפגיעה בתעשיינים תמימים, שכל רצונם הוא לנהל מפעל יצרני… הטיעון השני אודות "העיר שהתקרבה" דומה לטיעון הקודם. לפי ההסבר המקובל היה מפרץ חיפה בעבר הרחוק מקום שומם. בשממה הקימו שם בתי זיקוק. בהמשך, הוקמו ערים וקריות, שהלכו והתקרבו אל בתי הזיקוק. מכיוון שכך, אי אפשר להאשים את בתי הזיקוק על קרבתם של בתי הזיקוק לבתי תושבים, שהרי התושבים הם-הם שהתקרבו לעיר…

מה בין משחת שיניים לבתי זיקוק

מטבעו של יֶדע אקדמי להצטבר ולהשתנות לאורך השנים. מה שהיה נכון לפני חמש, או עשר שנים, אינו נכון היום. רגולציה סביבתית מסתמכת בחלקה על ידע אקדמי שנצבר לאורך זמן. כאשר חומר שלא נחשב מסוכן מתגלה כמזיק לבריאות האדם, הרי על הרגולציה להגיב בהתאם. דוגמה נפלאה היא משחת השיניים הרדיו-אקטיבית.

בשנת 1896, התגלתה למדע הקרינה הרדיואקטיבית, ונחשבה אז לדבר טוב ומועיל לבריאות האדם. ההנחה הייתה שהאנרגיה המרובה הטמונה בחומרים רדיואקטיביים תחַיֶה ותרענן את גוף האדם. אחת הדוגמאות לגישה זו היא ייצורה ומכירתה של משחת שיניים רדיו-אקטיבית, בשנת 1920. היום, ברור לכל בר-דעת שחומרים רדיואקטיביים הינם מסוכנים ורעילים. השינוי ביֶדע המדעי בנוגע לקרינה רדיואקטיבית והשפעותיה על גוף האדם יצר רגולציה עולמית, ביחס לחומרים אלו.

העיקרון לגבי משחת השיניים ובתי הזיקוק, חד הוא. היֶדע שהצטבר העלה את המוּדעות לסיכונים הבריאותיים-והסביבתיים של בתי זיקוק. הצטברות הידע החדש מובילה, בתורה, לשינוי ברגולציה. חשוב לציין גם את העובדה שהרוכשים של בתי הזיקוק לא קיבלו בהפתעה בתי זיקוק מזוהמים ומזהמים. לפני רכישה גדולה שכזו מבוצעות בדיקות, נקראים דוחות בורסה, נעשים סיורים במפעל. דוגמה: בדו"ח הבורסאי משנת 2006 מצוין שבבתי הזיקוק יש בעיות של זיהום קרקע ומים, ונדרשים מיליוני שקלים לטיפול במפגעי הסביבה. הפתעות לא היו כאן, בהנחה שנעשתה בדיקה מקדמית ראויה לנושאי איכות הסביבה, לפני רכישת המפעל. בין שהייתה או שלא הייתה בדיקה שכזו, בתי הזיקוק לא עברו "בירושה". הם נקנו בכסף, והניבו רווחים נאים לבעלי המניות. עם ביצוע הרכישה באה גם החובה לעמוד בדרישות החוק, כולל החוקים האוסרים על זיהום סביבתי.

העיר שלא התקרבה

טיעון "העיר שהתקרבה", הוא מעניין במיוחד. אלו היה יישוב עירוני מוקם בסמוך לאזור תעשייה מזהם ומסוכן, הייתה כאן אשמה מסוימת מוטלת על גופי התכנון. היה אפשר לטעון שמרחק ביטחון רב יותר בין בתי הזיקוק לאוכלוסייה, חשוב להקטנת ההשפעה המזיקה לבריאות ולסביבה של בתי הזיקוק. אפשר היה לטעון גם כי על אנשי היישוב לשאת בחלק מהאחריות הכספית להשקעות הכספיות הנדרשות באזור התעשייה. טיעונים אלו היו הגיוניים. היו טיעונים לכאן ולכאן, ל"ירוקים" מצד אחד, ולמפעלים מצד שני.

אלא שבפועל דיון זה הינו עקר מתוכן. העיר חיפה והקריות מעולם לא התקרבו לבתי הזיקוק, הן היו שם כאשר בתי הזיקוק הוקמו. באתר המפות הישראלי Govmap,  ניתן לראות זאת במפה של מפרץ חיפה משנת 1940.

כפי שרואים בתמונה הרי הקריות, נשר וחיפה היו קיימים בשנה זו, 1940. כך גם בתי הזיקוק וחוות מכלי הדלק שבקריית חיים, שהוקמו בשנת 1938. הריבועים הריקים במרכז המפה מציינים שטח שאינו בנוי.

המפה משנת 1940 "הולבשה" על מפת לווין משנת 2019. השטחים הכחולים מציינים שטחים שהיו פתוחים וריקים בשנת 1940. החלק הבנוי בין המפרץ לבתי הזיקוק הינו אזור התעשייה של העיר חיפה, שאכן לא היה קיים בשנת 1940. מעבר לכך ניתן לראות שהיישובים העוטפים את בתי הזיקוק לא "התקרבו" אל בתי הזיקוק, אלא היו שם כאשר בתי הזיקוק הוקמו. היישובים הללו התרחבו, כמובן, מאז שנת 1940. והם דווקא לא התרחבו לכיוון בתי הזיקוק, אלא לכיוונים ההפוכים לו.

סיכום

בתי הזיקוק הוקמו בתקופה שהיֶדע בנוגע לסיכונים בהקמת בתי הזיקוק לא היה קיים. היום, המידע קיים, וברור שתעשיית דלקים מסכנת את בריאות האדם. במפעל שגילו 81 הסיכון גבוה פי כמה וכמה. לפי המשרד להגנת הסביבה הרי בז"ן הינו המפעל המזהם ביותר בארץ, וגם המפעל שאי הציות שלו לתקינה ולחקיקה סביבתית הוא הגבוה ביותר. היום, המדינה מכירה בכך שמקומו של המפעל אינו בלב המפרץ, ויש לסוגרו. לו בתי הזיקוק היו משקיעים בתיקון התקלות, והופכים למפעל הנקי והצייתן ביותר, אולי דינם לא היה נחרץ לפינוי. אבל, הרכבת הזו כבר יצאה מהתחנה, וכך גם על בתי הזיקוק לצאת ממפרץ חיפה.