כספכם הפרטי אולי יפצה על הקיצוץ בשירותי הבריאות – אבל מזיהום הסביבה שיביא עימו התקציב החדש לא תוכלו לברוח

קיצוצים בתקציב המדינה לאחר מבצע "צוק איתן" הם כבר בגדר עובדה. יש להניח שהם ישפיעו על אורח החיים של כולנו. השירותים החברתיים ייפגעו, ויהיו אזרחים שיוכלו לעמוד במימון שלהם, ומה שהמדינה תקצץ – הם יוכלו להשלים מכספם. יהיו אזרחים, והם הרוב המכריע, שלא כך יקרה להם.

אחד השירותים האלה קשור לאיכות הסביבה. אם יש אזרחים שיוכלו לשלם עבור צהרונים לילדיהם לאחר הקיצוץ או שיעמדו בתשלומים עבור שירותי בריאות שיקוצצו – אין אזרחים שיוכלו לשלם מכספם הפרטי את תיקון הפגיעה והנזקים שבאיכות הסביבה. לא נוכל לנשום אוויר נקי יותר על ידי תשלום פרטי לגוף זה או אחר. כך גם לגבי מי השתייה ולנושאים אחרים בתחום איכות הסביבה.

עשירים ועניים כאחד הם הנושמים אותו האוויר, נקי או מזוהם, ונחשפים לאותם מקורות רעש. גם הטייקונים, בזמנים שהם חיים כאן ולא בחו"ל, וגם אנשי מעמד הביניים והמעמדות המוחלשים יותר יזדקקו לעזרת המדינה, כדי שתטפל בעבריינים הפוגעים באיכות הסביבה ותתקן נזקים שנוצרו ופוגעים בכולם.

הבטיחו לנו אנרגיה נקייה

בשנת 2011 החליטה ממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, על קידום "טכנולוגיות המקטינות את השימוש העולמי בנפט בתחבורה, וחיזוק תעשיות עתירות ידע בתחום זה". ישראל אמורה הייתה להפוך, לא פחות, למרכז ידע עולמי מוביל, בפרט בתחום תחליפי הנפט לתחבורה. לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, צמצום זיהום האוויר מתחבורה, מתחנות כוח וממפעלים שונים ימנע כ-400 מקרים של מוות בטרם עת במשך שנה ויחסוך כ-7.8 מיליארד שקל עקב צמצום הוצאות אשפוז, קניית תרופות וכיוצא בכך. לתכנית שאפתנית זו הוקצו לא פחות מארבעה-עשר מיליארדי שקלים. הסכום האדיר הזה אמור היה לממן כ-100 חברות שיעסקו בפיתוח ומחקר של תחליפי נפט. בנוסף על כך נקבע כי יפעלו בעניין זה 100 קבוצות, לפחות, של חוקרים אקדמאיים, שיבצעו מחקרים מתאימים. ואכן, הוכן מסמך עבודה שקבע מהו הסכום שיוציא כל משרד ממשלתי על נושא זה.

תוכנית לאומית להורדת התלות בנפט גולמי

יוזמה ברוכה, ללא ספק. תושבי ישראל היו אמורים להתחיל לנשום אוויר נקי יותר, להיות חולים פחות, ואולי גם לצרוך אנרגיה נקייה יותר, עקב השימוש בטכנולוגיות שימצאו לנו מיטב המוחות בתעשייה ובאקדמיה. אין בידי נתונים, אבל יש להניח שחברות וצוותי מחקר התחילו לתכנן, ואולי אף לבצע, פיתוח של אמצעים שישמשו כתחליפי נפט, שיהיו זולים ונקיים יותר. אולי נוצרו גם שיתופי פעולה בינלאומיים בתחום הזה.

והנה התייצב לפתחנו תקציב 2015. בין דפי תקציב זה רשום במפורש שתקציב של תכנית לאומית זו ירד לסכום שלא יגדל מ-50 מיליון שקלים. וכמו כאילו ללעוג לנו, נאמר עוד שהחלטה זו, וזהו ציטוט, "אין (בה) בכדי לגורע מיתר הוראות ההחלטה". נראה, שיש מי שחושב שאפשר לקדם תכנית לאומית חשובה זו כמעט ללא מימון. החברות העסקיות והחוקרים שהתכוננו להתחיל עבודתם, צריכים לתכנן עכשיו את עתידם בסכום הקטן משמעותית מזה שהובטח להם. כמו לזרות מלח על הפצעים – גם סכום זה אינו מובטח כלל, כי הרי כתוב שהמימון "לא יגדל מ-" ומכאן נובע שהוא יכול להיות גם קטן יותר.

מה יעשו עכשיו החוקרים, המשקיעים והחברות שנכנסו לשיתופי פעולה ברחבי העולם? ומה יעשו הגברים הנשים והילדים, בני עשירים ועניים כאחד, שעלולים לחלות בסרטן או במחלות נשימה קשות, חלילה, כתוצאה מכך שנשמו חומרים שנפלטו ממנועי המכוניות והמפעלים?

כנראה שכל האנשים הללו יצטרכו להסתפק בהיגיון המופלא של כותב ספר התקציב. על פי היגיון זה הוראות הממשלה לא השתנו, ומכאן שכל יעדי התכנית, שאפתניים ככל שיהיו, עדיין אמורים להתקיים, גם ללא הכסף שהובטח.

רישוי ירוק, או מי ישמור על המוסך שלי?

בשבוע שעבר, במסגרת עבודתי בעמותת צלול, נכחתי בדיון מקצועי העוסק ברפורמה הנוגעת לעסקים העושים שימוש בחומרים מסוכנים. רשימת החומרים המסוכנים הרשומה בחוק מכסה קשת גדולה של חומרים, החל מאלו המשמשים למעבדות מחקר, וכלה בשמן או דלק משומשים המאוחסנים במוסך השכונתי. בדיון הוצג הרעיון הבסיסי של הרפורמה: מכיוון שבמדינת ישראל מספר משרדי ממשלה מעמידים דרישות בנושא אחסנה ושימוש בחומרים מסוכנים, בעל עסק צריך לעבור בין גורמים רבים בכדי לקבל את כל האישורים הנדרשים לניהול העסק. לכן, יש לפשט את התהליך ולדאוג שרוב הטפסים והאישורים הנדרשים יוגשו למשרד אחד – המשרד להגנת הסביבה. עד כאן סביר והגיוני.

הבעיה היא בכך, כך כותב המשרד להגנת הסביבה, שהוא אינו מעוניין לפקח על עסקים קטנים. המפקחת תהיה, אם ההצעה תתקבל, הרשות המקומית. חשוב להבהיר שפיקוח על עסקים, בהיבט הסביבתי, הוא נושא מורכב שיש ללמוד אותו היטב. מספיק להסתכל ברשימה חלקית של עשרות רבות של טפסים טכניים העוסקים בנושא זה כדי להבין את המורכבות הרבה שלו. ההיגיון אומר שיש להקדיש זמן ומימון בכדי להכשיר את כוח האדם ברשות המקומית, שמעולם לא עסקה בנושאים אלו.

היגיון לחוד ומעשים לחוד. "תוספת משאבים" לפרויקט אמורה להיבחן מול משרד האוצר עד לסוף שנה זו. מעיון בספר התקציב נראה שהסכום שיקדיש משרד הפנים בשנה הבאה לשלטון המקומי יקטן לעומת זה שהוקצבבשנה זו. גם כוח אדם נוסף, לצורך הכשרתם של עובדי הרשויות המקומיות השונות ברחבי הארץ, לא יהיה בנמצא. בהצעת התקציב הבאה עלינו נכתב במפורש שמשרדי הממשלה לא יעסיקו כוח אדם חדש עד לסוף שנת 2015. נראה שהמשרד להגנת הסביבה מעוניין להעביר את האחריות על כלל העסקים הקטנים לידי הרשויות המקומיות – ללא מימון, וללא הכשרתו של כוח אדם לנושא חשוב זה.

אל לנו לחשוב שהמשרד מעביר לשלטון המקומי רשימה מסודרת של כלל העסקים בארץ. רק בתחום התחבורה ישנם כ-5500 מוסכים שונים הנמצאים ללא שום פיקוח. המשרד עצמו מסביר שזיהום ממוסכים עלול לגרום לפגיעה קשה באיכות הסביבה.

מדוע, אם כך, בוחר המשרד להגנת הסביבה למשוך את ידיו מהטיפול בכל אותם העסקים הקטנים שעלולים לפגוע בסביבה, ומכאן בבריאות הציבור? במידה שהמשרד אינו מצליח לפקח על עסקים אלו בעצמו עקב מחסור קשה בכוח אדם, שיאמר זאת בצורה מפורשת ולא ינסה לגלגל את הבעיה לפתחם של אנשים שלא יודעים להתמודד עמה כלל וכלל.

לסיכום: מתי בדקו לכם את המים?

אין בידי בשורות טובות במסמך זה. נראה שלא נזכה לאוויר נקי, ושהמדינה אינה מעוניינת לוודא שהמוסך או הרפת – השכנים לנו – אינם מזיקים לבריאותנו.

בסיום, אני מעוניין להאיר עוד נקודה כואבת אחת. בתקנות העוסקות באיכות מי השתייה משנת 2013, רשומים החומרים הרעילים והמסוכנים שיש לבדוק במי השתייה. החומרים מחולקים לקטגוריות שונות כמו חומרי הדברה ומתכות כבדות, וחלקם מסוכנים יותר לבריאות מהאחרים. בישובים גדולים שבהם למעלה מ-100 אלף איש, נבדקים רוב החומרים הללו בין פעמיים לארבע פעמים בשנה. בישובים קטנים המונים מתחת ל-1000 תושבים, חלק מהחומרים הללו נבדקים פעם בשנה והאחרים פעם בשלוש שנים. המדינה, כך יש לקוות, אינה מפלה בביטחון הצבאי שהיא מעניקה לישובים בין אם גדולים ובין אם קטנים. מדוע, אם כך, היא מחליטה שבריאותם של אנשים החיים ביישובים קטנים חשובה פחות מזו של אלה החיים ביישובים גדולים?