ניצן מתן

רקע

נכון שעל חברת קצא"א "קו צינור הנפט אילת אשדוד" חלים עדיין סיווגים ביטחוניים. זה שריד מהעבר הרחוק,  כאשר כל עניין הנפט והובלתו לארץ היה בבחינת סוד ביטחוני. כבר מזמן אין הדברים כך, לפחות לא לגבי מה שקורה בהווה. מכיוון שחברת קצא"א מרשה לעצמה לא לפעול בגלוי כלפי הציבור ולא ליידע אותו על החריגות, או בעברית פשוטה הפאשלות שקורות אצלה – עדיין איננו יכולים לדעת מה בדיוק קרה השבוע בצינור הנפט בערבה. יודעים ורואים את ממדי האסון האקולוגי, אבל מי טעה, איפה הייתה תקלה, איך לא הרגישו בה מיד – הציבור והתקשורת אינם יודעים. החוק של הגנת הסביבה, שאעמוד עליו להלן, לא תופס בחברת קצא"א, היא מעל החוק הזה. הסכנות הטמונות בעבודתה של החברה הזאת, העלולות להביא לפגיעה באדם, בקרקע, באוויר, במים ובים – הן מחוץ לדיון של האזרחים והגנת הסביבה. נראה כרגע כי היה ניסיון של החברה הזו לכסות על גודל האסון האקולוגי השבוע. כך שמענו בהתחלה על מיליון וחצי ליטרים של נפט שפרצו מהצינור, אחר כך על 3 מיליון, ועתה על 5 מיליון

השקרים והעבודה ללא פיקוח של עין ציבורית – הם בחזקת צרה כפולה: הכיסוי על ליקויים, פליטת חומרים רעילים, דליפות ונזילות המגיעות לאוויר, לקרקע, למים, לים – הוא שיבוש העובדות והעלמתן מהעין הציבורית. או במילה אחת: שקרים. והאסון הממשי שעלול להיות כרוך בגישה כזאת של "מותר לנו, אנחנו גדולים, אנחנו מעל לחוק" קרה ממש עכשיו, בשמורת עברונה לא רחוק מאילת.

אסקור כאן את המצב שבו נתון הציבור לגבי תחולת החוק הנ"ל ואפשרויות הפיקוח על המזהמים השונים.

לפני כשנתיים התחיל המשרד להגנת הסביבה בפרויקט מבורך הנקרא מפל"ס או בשמו המלא מרשם פליטות לסביבה. מטרתו של המרשם, כפי שנקבע בחוק, היא משולשת. האחת היא, להגביר את השקיפות על המידע הסביבתי בישראל. השנייה – לגרום למפעלים לפלוט פחות חומרים רעילים לסביבה. והשלישית היא: "…ליצור כלי מסייע לקבלת החלטות, למחקר ולקביעת מדיניות מקיימת המבוססת על צדק סביבתי…" .

שוב אציין שחברת קצא"א אינה נכללת תחת חוק זה, עקב הגנות שונות כגון חוק הנפט והצנזורה הצבאית.

אכן, מטרות החוק חשובות וראויות ביותר. הן חשובות במיוחד לאור ההכרה וההבנה הגוברות והולכות של פעילי סביבה ומשרד הבריאות כאחד, באשר לסכנה הנשקפת מפליטה של חומרים רעילים מסוימים לאוויר או לקרקע. סכנה העלולה להוות מפגע בריאותי חמור לאדם הנחשף לה. האחריות על הדיווח נמצאת בידי המפעלים, כפי שרואים בתמונה שנלקחה מאתר המשרד להגנת הסביבה. במסגרת דיווח זה אמורות להירשם כל התקלות שגרמו לפליטת חומרים מסוכנים לסביבה, קטנות וגדולות כאחד.

חובת דיווח נתונים לפי חוק חופש המידע

אי עמידה בדרישות הדיווח, כך קובע החוק, עלולה לגרור שנה מאסר או קנס של 100,000₪. המשרד רשאי להפעיל סנקציות אלו, בכפוף לאישורו של בית המשפט, על המנהל או הבעלים של המפעל הסורר.

שנתיים אחרי – האם המפעלים מדווחים כנדרש?

נסתכל תחילה על מפעל גדול, "רותם אמפרט נגב בע"מ", שמעביר נתונים למשרד להגנת הסביבה. לפי הדיווח העצמי של המפעל, הממוקם במישור רותם שליד ערד, לא הייתה בשטחו ולו תקלה אחת שגרמה לשפיכתם או פליטתם של חומרים מסוכנים לסביבה. דיווח עצמי זה, ונאמר זאת בעדינות המרבית, אינו מדויק. המשרד להגנת הסביבה הוציא במקביל לדיווח העצמי של המפעלים, את "הרשימה האדומה", שבה מצוינים המפעלים המזהמים ביותר בארץ. מסתבר שבמפעל זה, המעיד על עצמו כחף מכל תקלה, היו שישה אירועים חמורים של דליפת חומצה, שחלקה חרגה מגבולות המפעל ואף הגיעה לקרקע.

רותם אמפרט שבנגב אחד המפעלים המזמהים ביותר במדינה

בתי הזיקוק לנפט בחיפה ובאשדוד, תחנת הכוח הפרטית אתגל שבאשדוד ומפעל וגדיב העוסק בתעשייה פטרוכימית, הם רק חלק הרשימה העגומה של מפעלים שלא דיווחו על תקלות שגרמו לפליטת חומרים לאוויר שאנו נושמים, או לקרקע ולמים. המשותף לכל המפעלים שהזכרנו עד כה היא העובדה שהם גדולים ביותר. המפעלים הללו כל כך גדולים, עד שאם הם לא ידווחו כלל – הדבר יהיה בולט באופן בוטה. לעומת מפעלי ענק אלו, ישנם מפעלים השייכים לסקטורים שמתאפיינים במפעלים, או בעסקים קטנים, החייבים בדיווח, עקב עיסוקם בחומרים שונים העלולים לפגוע בבריאות האדם והסביבה. במאגר אין כלל מידע על מפעלים של מעבדי עורות או צובעי אוניות, למרות שבחיפוש פשוט בגוגל ניתן למצוא מספר עסקים שכאלה. ספק אם עסקים קטנים אלו, ויש עוד סקטורים דומים, כגון מעבדי מתכות או יצרני עץ ונייר, כלל מודעים לחובתם בדיווח עצמי זה.

סיכום: העלמת עין, או עידן חדש באיכות הסביבה?

כמו שאמרנו, ניתן לחלק את המפעלים החייבים בדיווח עצמי לגדולים וקטנים, או מוּכָּרים ולא מוכרים. המשרד להגנת הסביבה אומר בעצמו שהוא אינו מכיר את רוב רובם של העסקים והמפעלים הקטנים, ואינו יודע את הנעשה בהם. על המפעלים הגדולים המזהמים, הידועים ומוכרים לכל, מתקשה המדינה לפקח, בין אם הם מרוכזים באזורי תעשייה כמו במפרץ חיפה, או כאלו המפוזרים ברחבי הארץ, כמו מפעלי התעשייה הצבאית. במציאות זו של מחסור בפיקוח ואכיפה, באה המדינה למפעלים מזהמים, חלקם הואשמו בדין פלילי, ומבקשת מהם לדווח על תקלות שגרמו לשחרורם של חומרים מסוכנים לסביבה.

יש לקרוא לילד בשמו. החלת חובת הדיווח העצמי על המפעלים היא הפרטה לכל דבר ועניין. במקום שהמדינה תפקח על המפעלים, כשירות לציבור שנועד למנוע זיהום ונזק בריאותי, היא הטילה את חובת הבדיקה והדיווח על המפעל עצמו. במידה שבעל המפעל מודע לזיהום שהתרחש – עומדות בפניו שתי אפשרויות: האחת היא לדווח על הנעשה, וכמו להזמין על עצמו ביקורות של המשרד להגנת הסביבה, קנסות ואולי אף מעמד בפני שופט, שעלול להשליכו לכלא. השנייה – לא לדווח, לקוות שהדבר לא יתגלה, ולהסתכן באותם העונשים ממש. יש להניח שלא כל בעלי המפעלים ירוצו לדווח, כאשר הם יודעים שהביקורת של הרשויות על הנעשה בקרבם רופפת, במקרה הטוב. נכון שלמפעלים ישנה אחריות על פעילותם, והם מחויבים לדווח על תקלות הנגרמות עקב שימוש בחומרים מסוכנים, גם ללא חוק חדש זה, ולוודא שמספר התקלות יצטמצם למינימום האפשרי. הדבר  יכול לעבוד כך, אולי, במפעלים מתוקנים ומסודרים. במפעלים המזהמים ביותר, המסוכנים ביותר לבריאות האדם והסביבה, שחלקם הורשעו בדין בעבירות אלה, ספק אם ישתנו הדברים ללא ביקורת חיצונית וקפדנית, שתכריח אותם לתקן את התקלות השונות שבשטחם.

החוק שמחייב דיווח עצמי הוא חדש יחסית, בן שנתיים בלבד, ואולי מוקדם מדי לשפוט האם הוא הצליח או נכשל. רותם אימפרט, אותו המפעל ששפך חומצה לרוב במישור רותם, יכול להוות אבן בוחן טובה לשימוש שתעשה המדינה בחוק זה. המפעל שייך לחברה לישראל שבשליטת האחים עופר, שהם מאנשי העסקים החזקים והמקושרים בארץ. עכשיו, ניתן לחכות ולראות האם פקחי המשרד להגנת הסביבה יגישו זימון לבית המשפט בגין אי הדיווח, זימון שיופנה למנהלים ולבעלים של תאגיד ענק זה. ואולי יאפשרו הפקחים למפעל להמשיך לזהם כמעט באין מפריע, ולהעביר מידע מוטעה ומטעה לציבור?