ניצן מתן

אני מאוד אוהב לצלם. החדר בדירתי השכורה עמוס לעייפה בתמונות שצילמתי באתרים שונים בארץ, ומצלמה שוכנת דרך קבע בתיק הגב שלי. בעבודתי האחרונה השתמשתי במצלמה מצוינת שלקחתי אִתי לכל מקום. כאשר עזבתי את העבודה החלטתי שארכוש לעצמי מצלמה זהה. נכון, היא מעט יקרה אבל שווה כל שקל – למי שאוהב את התחום. אחרי התלבטות קלה החלטתי לקנות מצלמה משומשת ב-Ebay, ולא לקנות מצלמה חדשה בארץ. נכון שאני מוותר על האחריות, אבל חוסך כמעט 600 שקל. ואם אקבל מצלמה שאינה עובדת – המוכר יחזיר לי את הכסף. כך נפרדתי בראשון באפריל מ-900 שקל, והמצלמה המשומשת התחילה לעשות דרכה מיפן. לפי הרישום של דואר ישראל החבילה הגיעה למוקד השליחים שבירושלים בשמונה באפריל. "בסדר", חשבתי, "בטח אקבל את פתק המשלוח לאחר החג ואלך לקחת את המצלמה." עבר חלף החג, וגם חודש אפריל נגמר, ופתק אין. אתמול התקשרתי לשירות הדואר, וכמו נכנסתי לסיפור קפקאי העוסק בדואר ממלכתי. לא סתם דואר ממלכתי – הדואר היחידי בארץ!

בשלב הראשון – איש לא ענה לי לטלפון של המוקד הירושלמי. לאחר שהתקשרתי למספר ארצי,  הפקידה העצבנית אמרה לי שאני צריך לשלם 306 ₪ מיסים ו"עמלת חילוץ", או משהו בדומה לכך. "בסדר. מה זה עמלת חילוץ?" אני שואל. אתם לא הייתם שואלים?

"אה," אמרה הפקידה, "זה עמלה בגין הוצאת דבר הדואר מסניף השליחים בירושלים והעברתו לסניף הקרוב למקום מגוריך."

"אבל, אני יכול להגיע לירושלים," אמרתי, "אל תוציאו שליח, אני אגיע."

"אי אפשר. אתה חייב לשלם."

מסתבר, שאני צריך ללכת לסניף הדואר באבו-גוש פעם אחת כדי לשלם, ופעם שנייה כדי לקחת את דבר הדואר שיישלח אחרי שאשלם עליו. מבדיקה באתר רשות המסים אכן ישנו מס של 17% על מצלמות ומוצרים נוספים, החל מסכום של 75 דולר. יחד עם "עמלת החילוץ" יוצא שמחיר המצלמה שלי קפץ ב-306 ₪, או במילים אחרות התייקר ב-33%.

התייקרות הזו מורכבת משני גורמים, שכל אחד מהם יותר מרתיח ומיותר מהשני. האחד הוא "עמלת החילוץ" החדשה של הדואר, שמייקרת מוצרים ב-150 ₪ ללא שום סיבה נראית לעין. הסיבה השנייה היא המכס של 17% ששילמתי על המצלמה. מעיון בחוק מסתבר שהמסים הללו נקבעים על ידי שר האוצר בכוחו של חוק העוסק בהיטלי סחר. מטרת החוק, כמו שהסבירה ממשלת ישראל ב-2007 היא "הגנה על הייצור המקומי". מהסתכלות ברשימת המוצרים שיש עליהם מכס נראה שאף אחד מהם אינו מיוצר בארץ. חלק קטן מהרשימה כולל: אוכף, בריכת שחייה לילדים, חלקי חילוף לרכב, טאבלטים, ותאמינו או לא – גם מפוחית. הרשימה נראית גם שרירותית, גם לא מעודכנת. מופיעים בה מוצרים שכלל אינם מבוקשים וכמעט שלא קיימים יותר, כגון די.וי.די, ווקמן או תקליטורים.

אינני כלכלן. איני בא להחוות דעה אם יש להגן על ייצור מקומי על ידי מכסים. ברור לי שמיסוי של מוצרים שכלל אינם מיוצרים בארץ, אינו מגן על ייצור מקומי, אלא סתם מעלה את יוקר המחיה. העמלה החדשה והשרירותית של הדואר לפיה יש לשלם 150 ש"ח על העברת מוצר למרחק של 10 קילומטרים בין ירושלים לאבו-גוש אינה עוזרת לשום גורם כלכלי. כך, במקום שמדינת ישראל תאפשר לנו לרכוש מוצרים זולים שאינם מיוצרים בארץ – היא מעלה באופן מלאכותי את המחירים כדי להגן על תעשייה מקומית שכלל אינה קיימת. קוראים לזה טמטום במקרה הטוב, ביורוקרטיה דוחה במקרה הבינוני וכמעט התעללות באזרח – במקרה של אזרח שאין לו רכב, למשל.

העובדה שדואר ישראל מרשה לעצמו לקחת 150 ₪ "עמלת חילוץ" על חבילות שמגיעות לארץ רק מעלה את יוקר המחיה בצורה שרירותית ומיותרת.