שש שעות וכיסא של מתכת

ניצן מתן

בסדרת המדע הבדיוני "על טבעי" היה פרק שעסק בשבעת מדורי הגיהינום. חשבתי על מדור גיהינום אחד שנראה שם, והוא תור אין סופי בדרך לפקיד עלום שם. אלפי פרצופים מיואשים עומדים בתור ארוך, ארוך, ארוך, ויש להם פתק המציין את מספר האנשים המצפים בתור לפניהם. זהו מספר בלתי אפשרי.

 השבוע, במשך שש השעות שביליתי בסניף משרד הפנים, הרגשתי ייאוש, בדומה לאנשים בסדרה הבדיונית. איני טוען ששירותי המדינה הן חלק ממדורי הגיהינום, אבל אווירת הייאוש בחלל האוויר, המלווה בהתפרצויות זעם ובכי, בהחלט יצרו הרגשה של חוסר אונים. כיסאות המתכת הקשים, שלא הספיקו לכול הנוכחים באולם, וארבע מאות שבעים ושישה האנשים שהיו לפני –  עזרו לי להרגיש מיואש.

בעודי יושב, או עומד, בחדר הלא ממוזג, ניסיתי להבין את ההיגיון הטמון בשיגעון. הרי כל אזרח יודע שהחלפתה של כתובת המגורים, או הנפקת דרכון, הן פעולות שגוררות, כמעט תמיד, הפסד של יום עבודה. מהסתכלות, של שש שעות מייגעות בעבודת הפקידות – הן נראו לי יעילות, אם כי תשושות. פקידה אחת, במבט מושפל, הלכה לשירותים, וזכתה לשורה של נזיפות והערות כועסות. אי אפשר היה שלא לחשוב שהעסקתם של עוד פקידים ופקידות מתבקשת והגיונית. פקידה אחת נוספת הייתה משחררת עשרות אנשים להמשך יומם. בחישוב של ימי עבודה המשוואה נראית ברורה: יום עבודה אחד של פקידה תורם למשק, על ידי ייעול התורים, עשרות ימי עבודה.

בשלב זה של הרהורי לגבי אי הצדק הכרוך בתור אין סופי ובכיסאות מתכת, זכיתי להגיע לראש התור. באופן מפתיע לטובה, הטיפול בי היה יעיל וענייני, ושוחררתי לדרכי לאחר כעשר דקות. כמשקיף נאמן של המשמר החברתי התחלתי לברר מהי דעתו של המחוקק בנוגע לנושאים אלו. מסתבר, שחבר כנסת כרמל-שאמה הכהן הגיש כבר ב- 2010 הצעת חוק הקוראת לפתיחת שירותי המדינה במשך שלוש שעות, פעם בשבוע, בשעות אחר הצהריים. הצעת החוק עברה קריאה טרומית, וזכתה לדיון בוועדת הכלכלה בינואר 2012. באותה הוועדה הייתה אחדות דעים בין חברי כנסת, נציגי הדרג המקצועי ממשרדי המדינה וההסתדרות, על כך שיש לקדם את הצעת החוק. זמן קצר לאחר מכן התפזרה הכנסת, ונערכו הבחירות. אותה הצעת החוק ממש, בשינויים קלים, הוגשה ע"י חברי הכנסת נחמן שי, אראל מרגלית, חיליק בר, משה מזרחי, ניצן הורביץ, דב חנין ואורי אורבך.

הפעם, נפלה הצעת החוק בפורום השרים לחקיקה. משונה, ונראה כנגוע בשיקולים שלא לטובת האזרח, היה גורלו של החוק. ועדה זו, שדיוניה אינם חשופים לציבור, מחליטה האם לתמוך או שלא לתמוך בהצעות חוק. בדרך כלל, החלטת שרי הממשלה קובעת את עתידו של החוק. החוק הראשון, של ח"כ שאמה הכהן, עבר את פורום השרים. שלוש שנים לאחר מכן מוגש אותו חוק, בשינויים קלים, ע"י ח"כים ממפלגות השמאל, יחד ח"כ אורי אורבך. הפעם, החוק לא עבר את ועדת השרים. בשלוש השנים שעברו היו קיצוצים בכוח האדם בשירותי הממשלה. בה בעת היה גידול טבעי של האוכלוסייה. שתי תופעות אלה רק הוסיפו על העומס הקיים. הצורך להעביר ולקדם את החוק, כדי לאפשר לאדם העובד לעבוד – רק גדל. הסיבה, שעודנה חסויה בפרוטוקולים של ועדת השרים, לביטול התמיכה בחוק – אינה ידועה. מלבד שמותיהם של מגישי החוק, מדובר באותו החוק ממש. נראה שהסיבה לביטולו אינה טובת האזרח, אלא שיקול פוליטי כזה או אחר.

קשה להאמין שבאווירת הקיצוצים של היום החוק של ח"כ שאמה הכהן יצלח את הקריאה השנייה והשלישית. גם אם כך יקרה – עלול החוק להגיע לידיהם של "נערי האוצר", ולהיקבר בחוק ההסדרים. נראה ששוב שיקולים פוליטיים, קיצוץ רוחבי בשירותי המדינה וגישת "השמן והרזה" המפורסמת של ראש הממשלה, ימנעו את קיצור התורים. הבעיה הזו, של המתנה בתור אין סופי, משפיעה ישירות על חייהם של אזרחים רבים. אנוכי, יחד עם מאות אנשים נוספים, הפסדנו יום עבודה שלם במשרד הפנים. ישנם מצבים אחרים, הנגרמים עקב המתנה אין סופית וצמצום שיטתי בכוח האדם, שהם גרועים בהרבה. קשישים הזקוקים לפקידי סעד, קטינים הממתינים להערכה וטיפול פסיכיאטרי ובני נוער נפגעי תקיפה מינית. אלה הם רק חלק מהרשימה.

וישנה עוד נקודה אחת, קרה ולא נוחה, לסיכומם של הדברים: כיסאות המתכת. כיסאות המתכת שעליהם אנו מחכים במשרדי הממשלה, אם יש מקום לשבת – הם חסרי ריפוד. אנשים מבוגרים, יש בהם פנסיונרים, יושבים בכיסאות הללו שעות ארוכות. יש מקום להכניס את היד לארנק הציבורי ולדאוג לריפוד המושבים. לא למען פריון המשק, ולא למען קיצור התורים. פשוט, למען כבוד בסיסי לבני אדם, וחמלה אנושית פשוטה. כדי שהורינו, והורי הורינו, בבואם למשרד הפנים ולביטוח הלאומי – יוכלו לשבת את שש השעות על כיסא מרופד, שלא יכאיב לגבם.