התנגדות בוועדת הפנים להצבת מתקני הגז ביבשה: תוגש התנגדות רשמית לתכנית

ניצן מתן

ביום רביעי שעבר היה דיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, בנושא של המיקום העתידי של מתקני הגז: ביבשה או בים? מדובר בעניין הנתון לוויכוח ציבורי עז מזה כשנתיים. למען הגילוי הנאות, חשוב לי לציין שאני מעורב בדיון הזה בשנתיים האחרונות. אינני משקיף אובייקטיבי, ותומך בכך שהתשתית העתידית תהיה בים, ולא ביבשה. לפני שאגיע למה שהתרחש בדיון עצמו, כדאי להקדיש כמה שורות להיסטוריה של הנושא.

רקע קצר:

מדינת ישראל הייתה תמיד ענייה במשאבי אנרגיה, כגון גז ונפט. בית המחוקקים והציבור מעולם לא חשבו שיהיו למדינה אוצרות של גז טבעי בים התיכון. במשך שנים הפך העניין אפילו לבדיחה. חוק הנפט, משנת 1954, נותן מענקי מס חריגים בהיקפם, ליזמים עתידיים. זאת – כדי לעודד חיפושי נפט. בנוסף לכך, קובע החוק כי בניית תשתית לאנרגיה מצריכה הרבה פחות הליכי תכנון וסקרים מקדימים, מאשר אלו הנדרשים לבניית פרויקטים כמו כביש ראשי, או שכונות מגורים גדולות. לגישה שלטונית זו, שאולי הייתה נכונה לימי קום המדינה, הגיעו יזמי חיפושי הגז של המאה ה-21. מה שנחשב שנים כבדיחה – הפך לבעל חשיבות עליונה ב-2010. למרות חשיבות עליונה זו, חוק הנפט והליכי התכנון לא עודכנו. במשך כמעט שנה היה ויכוח פומבי ומתוקשר על נושא חלוקת משאבי הגז ורווחי הגז. במקביל לדיון הציבורי התקיים דיון מקביל על מיקומם העתידי של מתקני הגז: בים או ביבשה. בהתחלה, היו היזמים של תכניות הבנייה למשק הגז אנשי חברת נובל אנרג'י. בשנת 2010 החליט משרד האנרגיה שהמדינה היא שצריכה לתכנן את משק האנרגיה שלה, ולא חברה פרטית. יצא מכרז, ובו זכה "לרמן אדריכלים". משרד תכנון ערים זה היה אמור להציג למדינה, ובעיקר למוסדות התכנון, אפשריות שונות לבניית המתקנים לזיקוק הגז, ולעמוד על האפשרות של מתקנים ביבשה או מתקנים בים.

המשך הדרך, עד ועדת הפנים של הכנסת

בתחילת הדרך היה המאבק, שהיום הוא ער ומשפיע בין קבוצות קטנות של "משוגעים לדבר". קבוצות אלה נפגשו בין אם במעוצות  אזורית בכרמל מנשה ועמק חפר, וטכסו עצה. היו ביניהן מי שניסו להתגבר על אלפי העמודים שייצרו לרמן אדריכלים. היו אחרים שניסו לערב גורמים פוליטיים, כאלה ואחרים, וכולם שברו את הראש איך לגרום לציבור הרחב להתעניין בנושא. במהלך הזמן התחילו להתגבש תובנות שונות בנוגע למאבק. הדבר הבולט ביותר היה, שבמסמכי התכנון הללו חסרים דברים רבים. למעשה, מעבר למיקום של המתקן העתידי על המפות – לא היה בהם שום דבר אינפורמטיבי. שאלות כמו זיהום מי תהום, תקנות בטיחות, ההרכב העתידי של הגז המזוקק ודברים רבים נוספים – נדחו לשלב היתרי הבנייה. התכנית הפכה ל"תכנית מאפשרת". תכניות בנייה אומרות לקבוע במידה מדוקדקת את סוג הבנייה והמתווה שלו. "התוכנית המאפשרת" משאירה ליזם לבחור כמעט

את כל הפרטים הטכניים של התכנון העתידי נשארו בידי היזם העתידי. דוגמה: בחירת שיטות העבודה בשלב ביצוע עבודות ההקמה נשארו בידיו של היזם, ולבחירתו. מכיוון שמדובר במעבר של צנרת גז ליד חופי רחצה ויישובים רבים, אין מדובר בנושא פעוט ערך. זוהי אחת הטענות העיקריות של התושבים: התכנית, למעשה, משאירה את התכנון בידי היזם, במקום שהיא תהיה בידי המדינה. דבר זה, טוענים, מנוגד לחלוטין לחוקי התכנון והבנייה הישראלים. דבר נוסף ומשמעותי הוא האפשרות לזקק גז בים. עניין זה לא נבדק מעולם באופן מלא שהרי לא נעשתה השוואה בין האפשרות הימית ליבשתית. אם כך – איך אפשר לדעת מי מהן היא טובה יותר?

הדיון בוועדת הכנסת

הדיון בוועדת הכנסת, ביום רביעי שעבר, התחיל מוקדם מאוד. זה אחד הדיונים היחידים במושב הזה שהתחילו בשמונה בבוקר. למרות השעה המוקדמת התייצבו בחדר הוועדה תושבים רבים, ראשי המועצות של חוף כרמל ועמק חפר ונציגים של עמותת "צלול" לאיכות סביבה. (אני הגעתי בתור עובד של "צלול", וחבר במטה המאבק של עמק חפר).  נוכחתם של חברי הכנסת, לעומת זאת, הייתה דלה. ח"כ מירי רגב ניהלה את הדיון. ח"כ איציק שמולי היה נוכח כמעט לאורך כל הדיון, למרות שאין הוא חבר בוועדת הפנים. ח"כ נחמן שי איחר במקצת, ונשאר במשך כל הדיון. ח"כ דב חנין הלך בתחילת הדיון לוועדה אחרת. נכון הדבר שהשעה הייתה מוקדמת, אבל אם אזרחים רבים כל כך הצליחו להגיע לדיון חשוב זה – על אחת כמה וכמה היו צריכים לעשות זאת חברי הכנסת!

ניהולה של יו"ר הוועדה, ח"כ מירי רגב, היה תקיף, כתמיד. היא אפשרה לראשי המועצות, וכן לתושבים רבים, לדבר ולהעלות את המסר שלהם. כל אלה אמרו באופן ברור וחד כי התכנון לא חוקי, מיסודו, מפני כך שמשאירים ליזם יותר מדי חופש בחירה תכנוני, ובכך טמונה סכנה חמורה לבטיחות הציבור. הסכנות העיקריות הם לאיכות המים והאוויר, עקב נזילות ודליפות, בשגרה ובחירום, וכן חשש מפגיעה במתקן, או בצנרת ההולכה, שתגרום לשריפה ולגלי חום שנזקיהם רבים. הדיון התמשך, הדברים חזרו על עצמם, דובר אחר דובר עמדו על הנקודות הנ"ל. אחד הדוברים היה נציג התאחדות התעשיינים. הוא התחיל להסביר שמבחינתו, התכנון לא מסוכן, והוא מעוניין לקדם אותו מהר ככל שניתן. בשלב זה התפרץ לדבריו ח"כ שמולי, ושאל האם הוא מדבר כמומחה לתכנון, או כמומחה לגז? האם הוא מוכן שילדיו יגורו ליד המתקן העתידי? היו"ר, מירי רגב, עצרה את ההתנגחות בין השניים, ואמרה שמותר לכל אחד להגיד את דעתו, למרות שלא בטוח שהיא תתקבל. נציג התאחדות התעשיינים סיים את דבריו בקריאה לזרז את ההליך, כדי להביא גז לשימוש המפעלים, ובכך לגרום להורדת עלויות.

לקראת סופה של השעה הראשונה לדיון ביקשה היו"ר מהדוברים להזדרז, מכיוון שהיא מעוניינת לשמוע את עמדתה של המדינה. אני, כנציג "צלול", הייתי אחד הדוברים האחרונים. לבקשתה של היו"ר לא חזרתי על דברי קודמַי, אלא הצגתי שני נושאים חדשים. מקריאה במסמכי התכנון מתגלות שתי בעיות. הראשונה הוא, שהמתכנן לא עשה סקר של מזהמי אוויר, משום שלטענתו, אין במדינה חוקים הנוגעים לאיכות האוויר. הטיעון הזה נכתב כשנתיים אחרי שתקנות איכות האוויר, שנגזרו מחוק אוויר נקי, נכנסו לתוקף. נקודה בעייתית נוספת היא מיקומו המתוכנן של צינור הולכת הגז. צינור זה אמור לעבור ליד שתי בארות של מי שתייה. חוק מדינה, משנת 1995, קובע שאסור, בשום תנאי, להעביר צנרת שכזו ליד הבארות. לסיכום הדברים, כך אמרתי, אסור על המדינה לאשר תכנית בנייה שמתכוונת, ביודעין ובכוונה תחילה, שלא לקיים את חוקי מדינת ישראל. מטעם המדינה היו נציגים בודדים. מסתבר, שכל נציג של המדינה שמצביע בוועדת התכנון לא יכול להגיע לדיון בכנסת, בגלל, לכאורה, חשש לניגוד אינטרסים. הדבר גרם לכך שכל פקידי המדינה שאמונים על בחינת התכנית לא היו בדיון. נציג אחד של רשות הגז, קונסטנטין בלוז, הסבר שחייבים לבנות מתקני זיקוק ביבשה, בגלל שתקלה במתקן הימי יכולה לשתק את מדינת ישראל. תקלה במתקן, הוא הסביר, היא רק נזק כלכלי ליזם, אבל היא נזק גבוה בהרבה למדינת ישראל. בנוסף לכך, אמר, בנייה בים היא קשה ומסוכנת בהרבה. טענות הנוכחים, שהתפרצו לדבריו, שזוהי שיטה שמקובלת בכל העולם – לא נענו בתשובה מסודרת.

סיכום הדיון ומבט לעתיד

לקראת סופו של הדיון ביקשה היו"ר, ח"כ מירי רגב, מהיועץ המשפטי של הוועדה לתת את חוות דעתו. דבריו, שנשמעו בהחלט מנומקים, זכו להתלהבות כללית. להבנתו המשפטית, לוקה התכנון בשני בעיות משפטיות קשות. הראשונה היא הנושא של "תכנית מאפשרת", שהזכרנו קודם. השנייה היא ניסיון הקמתה של ועדה חדשה, תחת "רשות רישוי הגז הטבעי". הוועדה הזו תייעץ לראש הרשות, והוא ייבחר היכן ואיך יוקמו המתקנים. במהלך זה, הסביר היועץ המשפטי של הוועדה, יהיה רק אדם אחד שיקבע את התכנון הסופי: ראש רשות הגז. הדבר נוגד לחלוטין את חוק התכנון והבנייה, שבו יש ועדה תכנונית גדולה, וחברים בה נציגי ממשלה וציבור, והיא הקובעת גורלן של תכניות בנייה.

בסיכומו של הדיון אמרה ח"כ מירי רגב שהיא תומכת בעמדתם של התושבים, להרחיק את המתקנים ללב ים. בצעד תקדימי היא מתכוונת לשלוח מכתב לוועדה הארצית לתכנון ובנייה. בדרך כלל, אזרחים שונים וארגונים לשמירת טבע, מביעים את השגותיהם לגבי תכנית בנייה. הוועדה, במקרה זה הארצית, לתכנון ובנייה קוראת את ההתנגדויות וצריכה לענות עליהן. כאן, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, תעלה ועדת הפנים של הכנסת גם היא, התנגדות רשמית לתכנית בנייה לאומית.

השלב הבא הוא סקירת התנגדויות הציבור לתכנית הבנייה של מתקני הגז ביבשה. בימים אלו מוגשות מאות התנגדויות. מכיוון שכל התנגדות מצריכה חתימה של עורך דין, בנוסף לזו של המתנגד, מדובר באופרציה כלל לא פשוטה. האם ההתנגדות של מאות תושבים, בנוסף לוועדת הפנים והגנת הסביבה של כנסת ישראל תצלחנה להשפיע על מוסד התכנון? ימים יגידו.

אודות ניצן מתן

פעיל חברתי מאז קיץ 2011, במסגרות שונות, בהן המשמר החברתי ומגמה ירוקה. מתעסק רבות בנושאי השימוש במשאבי הטבע מהפן הכלכלי והסביבתי כאחד. בוגר תואר ראשון במדעי הים וביולוגיה ימית ברופין. בימים אלו מסיים תאור שני עם תזה במחלקה לגיאוגרפיה וסביבה בבר אילן וממשיך ללימודי דוקטורט במעבדה להידרוכימייה באוניברסיטת תל- אביב.
פוסט זה פורסם בקטגוריה איכות סביבה, כלכלה וחברה, מאבק הגז, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s