רהב רב

ניצן מתן

מזה שנים שכולנו שומעים על היחצ"ן  רני רהב. אדם כוחני, גס שנראה שעובד בחוסר עידון שאין כדוגמתו. כאשר קופיקס פתחו במבצע חמשת השקלים, יצא היחצ"ן רהב במתקפת נגד חזיתית. בסרטון שהפך לוויראלי נראה רהב אוכל ושותה ממוצרי קופיקס, ואומר, בין השאר" "לחם פקקטה עם מרגרינה". אישית, לאחר הסרטון הזה, הפסקתי לאכול רולדין. ההתקפה המכוערת, הלא עניינית והמשמיצה גורמת לי לבחילה קלה כאשר אני רואה את בתי הקפה הללו.

חשוב להבהיר שההסתייגות שלי למול התנהלות של רהב היא בעיקר במישור הציבורי ולא האישי. אין זה רלוונטי אם אני מחבב או לא מחבב את האיש. רלוונטית בהחלט היא ההתנהלות של דמות ציבורית, שמקושרת לראשי המשק. רהב מיחצ"ן ראשי תאגידים וקונצרנים רבים. גופים אלו, חלקם לפחות, הם הגופים הכי ריכוזיים במשק. דנקר, ששלט באי.די.בי, ושרי אריסון החולשת על בנק, חברת בנייה ומפעיל ים המלח הם רק חלק קטן מהרשימה.  לפי שפורסם בדה-מרקר היום, אומר רהב שהוא "משרת גם ציבור וגם לקוח". אני מסכים לחלוטין, בפה מלא, עם החצי השני של האמירה, בשינוי כתיב: רן רהב בהחלט משרת את הכוח. הנה דוגמה לשירות ללקוח נגד הציבור: קונצרן אי.די.בי מחזיק בחברת סלקום. חברה זו החזיקה, בימי הזוהר שלה, למעלה ממיליון לקוחות. לקוחות החברה, ואני הייתי ביניהם, סבלו משירות לקוחות גרוע, חיובים שונים ומשונים בחשבונית החודשית ושורה תחתונה של מאות שקלים חיוב. בא השר כחלון, יצר תחרות, ומחירי הסלולר ירדו דרמטית. רן רהב, במתקפה בוטה, צעק "רק שלא יהיו עוד כחלונים". משרת של הציבור – הוא לא היה.

קשה למצוא מאבק ציבורי שרן רהב היה מעורב בו. הוא לא נראה במקום שבו תומכים בעובדי קבלן, במפוטרים, בנושאים של איכות סביבה. גם לא בשירות רפואי ראוי לציבור הרחב. זה לא הצד שלו בפעילות הציבורית, שהוא טוען לה. מקריאת הכתבה ב"דה מרקר" היום אני מבחין בפן מטריד בדעותיו, או אולי באישיותו, של רהב. לפי הנכתב, עמדתו באשר להטרדות מיניות היא: "…כל עוד לא הייתה חדירה של היד או של אבר המין לאבר המין השני בכוח, והאדם שילם את חובו לחברה – אז אין בעיה, ואני ממשיך לייצג את הלקוח ולהיות חבר שלו." זוהי נורמה ציבורית מקוממת ביותר. רהב, שלטענתו משרת את הציבור, מוכן ליחצן שולחי ידיים ומטרידים למיניהם, כי הם לא "הגיעו עד הסוף". ברור שחשודים זכאים להגנה ולייצוג, ומותר להם לשכור את שירותיו של רהב. אבל, יש הבדל מהותי בין שירות ללקוח לבין חברות אתו. כפי שעולה מהציטוט של דברן בכתבה הנ"ל הוא מוכן ואולי גם מעוניין להיות חבר של מואשמים בהטרדות מיניות, ובלבד שלא הלכו עד הסוף. טעמו האישי הוא עניינו האישי, אבל איפה כאן השירות לציבור שהוא מתהדר בו? יש לזכור גם את העובדה שרהב העיד במשפטו של הנשיא והשר לשעבר, משה קצב, וטען כנגד אמינותה של הקורבן. השופט פסל את עדותו כלא רלוונטית.

ביקורת על הנורמה המוסרית של רהב אינה מטרת פרסום זה. המטרה היא לאתגר, ולו במעט, את קשר השתיקה וההפחדה שסביב התנהלותו של רהב. העיתנואית שרון שפורר  התבטאה כנגד רהב בדף הפייסבוק שלה. בתגובה התקשר אליה רהב ואמר, שאם לא תמחק את הדברים הוא ידאג: "… בהזדמנות הראשונה תחטפי ממני טיל רעל בטלוויזיה, שאת לא תצאי מהבית." אם זו לא כוחנות דורסנית – מה זה עוד יכול להיות? יש לבוא ולשאול האם ישנם עיתונאים ותחקירנים גנזו מידע, כזה או אחר, בגלל איומיו של רהב?

דמויות ציבוריות אחרות, שהיו מתנהגות כמו רן רהב, היו זוכות לקיתונות של רותחין מהתקשורת. הגיע הזמן שחסינותו הציבורית של רהב תפוג.

לקראת סיומה של הכתבה מזכיר רהב את שלי יחימוביץ, בהביאו דוגמה ליכולתו לפגוע בדמות ציבורית. בשנת 2002 יצאה זו, כעיתונאית, כנגד פיטוריהם של 900 עובדים בבנק הפועלים. רהב, שיחצן את שרי אריסון, בעלת הבנק, שלח מכתב פומבי, שכותרתו ששלי יחימוביץ היא "רעה רעה רעה". אומרים שרהב קורא כל פוסט שיוצא נגדו. קורא, זוכר ונוטר. אם המחיר של עזרה בשבירת קשר השתיקה הוא מכתב שלו שבו יקרא לי "רע רע רע" – אני מוכן לשלמו. מי יודע, אולי לאחר שהוא "יעשה לי שלי" אני אהיה חבר כנסת…