פורסם לראשונה במשמר החברתי.

בשבועיים האחרונים אני מעיין בנתונים של ועדת צמח, הוועדה שעסקה בשאלת ייצוא הגז הטבעי, ונחרד. הוועדה בחנה, מיולי 2011 עד אוגוסט 2012, את השאלות הנוגעות למשק הגז הטבעי. הוועדה עסקה בעיקר בשאלה: האם למדינת ישראל כדאי לייצא גז, או שמא מוטב לשמור אותו לצורכי המשק הישראלי?

מקריאה בדיוני הוועדה עולה פער מטריד, בולט במיוחד, בין הדיון בשאלות הללו ובין המסקנות שהתקבלו מדיון זה. יו"ר הוועדה ומנכ"ל משרד האנרגיה, שאול צמח, הסביר בוועדת הכלכלה של הכנסת מהן מסקנות הוועדה לייצוא הגז הטבעי. מדובר באותם 500 BCM (מיליארד מטר קוב) מפורסמים.

ישנה רק בעיה אחת בקשר למספר הזה: הוא לא המספר שקבעה ועדת צמח בדיוניה. בדיון האחרון שלה, שנערך בחודש יולי 2012, דובר על 350 BCM גז לייצוא. בדו"ח הוועדה נקוב המספר 500 BCM. כלומר, חברי הוועדה דיברו ודנו בכמות של 350 BCM  אבל דו"ח הוועדה מדבר על 500 BCM, והשינוי הזה התרחש במהלך חודש אחד. איך זה ייתכן? חברי הוועדה פנו אל היו"ר שלה בשאלה הזאת. אני מפני אליו את השאלה במלים שונות ובוטות יותר: מה קרה בחודש האבוד הזה, שגרם לוועדה להעניק מתנה כל כך גדולה לברוני הגז, כזו שהם עצמם לא העזו לבקש?

לכאורה, זהו השינוי הדרמטי ביותר בין ההמלצות של דו"ח הביניים, ובין הדו"ח הסופי. אולם, מבדיקה מעמיקה יותר מתגלים דברים חמורים בהרבה. במהלך דיוני הוועדה אמרו משתתפים אחדים שמכירת הגז היא טעות קשה, ומנו סיבות אחדות לכך. הדברים הללו נאמרו בלשון רפה בדוח הבינים של הוועדה ונמחקו כליל מהדוח הסופי. ההתנגדויות הללו לא הופיעו במסמכים שפורסמו ע"י משרד האנרגיה והמים ונאלצנו לחפש ולאתר אותם במקורות אחרים ברשת. המתנגדים החריפים ביותר לדוח הסופי היו אלונה שפר, מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה, ד"ר סיניה נתניהו, המדענית הראשית של המשרד להגנת הסביבה והמדען הראשי של משרד האנרגיה והמים, ד"ר שלמה ולאד. לפי מכון המחקר של הכנסת כל 17 חברי הוועדה קבעו שיש לתת עדיפות מוחלטת לצורכי המשק הישראלי.

הסיבה הראשונה שמנו אותם דוברים נגד ייצוא הגז הייתה שאין אנו יודעים כמה גז באמת קיים בים. כמות הגז שבידי מדינת ישראל נחלקת לשלוש: גז שקיים במאגר תמר; גז במאגר לווייתן, שלא יהיה זמין בארבע השנים הקרובות; וגז שאולי עוד יימצא במרחבי הים. כמות הגז שעליה המליץ שאול צמח  במסמך הסופי גדולה פי שניים מזו הקיימת בתמר, וגדולה ב80% מזו הקיימת בשאר המאגרים. מסתבר, שלשיטתו של צמח, שלו הייתה התנגדות חריפה בוועדה, כל מאגר גז שעוד לא נמצא הוא מכרה ודאי, שמחכה ליזם שיבוא ויפתח אותו.

הדבר דומה לאדם המתחייב לשלם מס הכנסה על עבודה שעדיין לא התקבל אליה. יתרה מכך: האומלל נדרש לשלם מס, עוד היום, גם אם לא יתקבל לעבודה. שיא האומללות היא שהסיכוי למצוא את העבודה הוא לא יודע ואין שום וודאות שימצאו מאגרי גז גדולים נוספים בים.  ההתנגדות של חברי הוועדה לשיטת חישוב זו היא ברורה. העובדה שההתנגדות נמחקה מהדו"ח הסופי איננה ברורה כלל.

הסיבה השנייה היא שתכנית האב למשק הגז כלל איננה מוכנה. ישנם תכנונים להסבה בקנה מידה גדול של כלי רכב, מפעלים ותחנות כוח לשימוש בגז. כמות הגז הניתנת למכירה איננה ידועה, מכיוון שכמות הגז הנדרשת למשק הישראלי איננה ידועה, עדיין. במעבר לשימוש בגז יהיה חיסכון של בין פי ארבעה לפי חמישה, לעומת השימוש בדלק לסוגיו. חברת חשמל תחסוך כארבעה מיליארד שקל בשנה, וכל משפחה שתסב את רכבה לגז תחסוך שבעת אלפים שקל בשנה. מה יהיה החיסכון הכללי? אף אחד לא יכול להגיד, מכיוון שהנושא עדיין לא נבדק. במקביל, לפי המיסוי הקיים, הרווח מתמר הוא 2 מיליארד שקל בלבד. ברור לכל אדם סביר מה עדיף למשק הישראלי.

הסיבה השלישית היא המיסוי על רווחי הגז. לא מדובר בחוק שישינסקי הידוע, אלא באחיו הגדול, הידוע כחוק הנפט. החוק, שנחקק לפני 61 שנה, מעניק הטבות מס מפליגות לחברות הקידוח. חברי הוועדה ציינו את ההטבות הללו כמיותרות, מזיקות ולא כלכליות. דוגמה אחת מני רבות היא הפיצוי הנדיב, 27.5% של פטור ממס, כאשר באר הגז תגיע לקראת סוף תפוקתה. למה, תוהים חברי הוועדה, צריכה חברת הקידוח לקבל הנחה כל כך גבוהה בתשלומי המיסים שלה כאשר המשאב הכלכלי השייך למדינה מתחיל להיגמר? מהו ההסבר הכלכלי לפטור מוחלט ממיסי מכס על יבוא סחורות מחו"ל, לפיצוי מהמדינה המתקבל מחיפוש גז שכשל, ושאר ההטבות המפליגות שמקבלות החברות הללו? מדוע, מקשים חברי הוועדה, חברות ואנשים שקונים מניות של חברות האנרגיה זוכים גם הם לאותם ההקלות, כגון פטור ממיסי מכס על יבוא סחורות?

ואנו צריכים לבוא ולשאול: מדוע לא באה ידי ביטוי בדו"ח הסופי של הוועדה ההתנגדות העזה של חברים בה לכל ההטבות האלה?

לסיכום הדברים אני חש נדהם ומרומה מכך שמסקנות הוועדה לא מבטאות את הדברים שנדונו בוועדה. אינני מבינין איך ומדוע הושתקו כל הקולות נגד ייצוא הגז. נבצר מבינתי מדוע חברי הוועדה היו צריכים לשלוח מכתבים ליו"ר הוועדה, ולהסביר לו שמסקנות הוועדה, כפי שהן רשומות, אינן המסקנות הנכונות?

השאלה הקשה מכל, מבחינתנו, היא: מה קרה בין יולי לאוגוסט 2012? מה קרה באותו חודש אבוד של ועדת צמח, שגרם לשינוי כל כך דרמטי במסקנות הוועדה? אנו מקווים שעם פרסום הדברים נקבל את התשובות על השאלות הללו. חשוב מכך, אנו מקווים, שפרסום הדברים ייצור דיון של אמת במסקנות הוועדה האמתיות, ולא באלו ששונו בתוך חודש אחד, שהכינוי "החודש האבוד של ועדת צמח" אכן מתאים לו.

ניצן מתן

חבר בוועד המנהל של המשמר החברתי בכנסת.

כל המידע המצוין ומוזכר במסמך זה מופיע בקישור המצורף.

נספחים:

1)     מידע נוסף לוועדת צמח.

2)     מכון מחקר כנסת.

3)     מסקנות הועדה לבחינת המדיניות הפיסקאלית בנושא משאבי נפט וגז בישראל-התנגדות חריפה להטבות המס.

4)     ציטוטים מוועדת צמח:

מכיוון שמודבר במידע רב צרפנו אותו בנפרד בקישור המצורף.